חמץ של ישראל אצל גוי ושל גוי אצל ישראל

מקורות
בבלי:	פסחים ה ב
רמב"ם:	חמץ ומצה ד
שולחן ערוך:	אורח חיים תמ

מבואר בסוגיה שחייב אדם לבער לפני פסח את חמצו שברשותו, אך לא חמץ של אחרים. הסוגיה והראשונים מבררים דינו של חמץ של גוי אצל ישראל ושל ישראל אצל גוי, ומה מגדיר את הבעלות לעניין זה.

סוגיית הגמרא

בבבלי פסחים ([1] ה א) מובאת ברייתא הדורשת מלשון הפסוק ([2] שמות יג ז) "לא יראה לך" שאתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואילו מ"לא ימצא" משמע שאין לקבל פקדונות של נוכרים. מקישה הסוגייה לתת את האמור בבתים אצל גבולין, וא"כ דיניהם שווים. הסבירה הסוגיה שהחילוק ביניהם הוא בין מצב שקיבל אחריות על החמץ שאז חובה עליו לבערו מהבית, למצב שלא קיבל עליו אחריות ובזה אין עליו חובה לבערו. מובא בגמרא מעשה ברבא שאמר לבני מחוזא שהיה ברשותם מצרכי חמץ שהיו אמורים להכין עבור חיילותיו של המלך: "בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו, כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי - כדילכון דמי ואסור", היינו שציווה עליהם לבער או להוציא את החמץ מביתם, לפי שמאחר והם יישאו בתשלומים אם יינזק נחשב כשלהם. יש לבאר בזה שבעלות מורכבת מב' חלקים: זכות השימוש והנשיאה בהפסדים, וכשקיבל אחריות הרי שקיים הרכיב השלילי של הבעלות, ולימדנו הכתוב שרכיב זה מספיק בכדי להטיל עליו את חובת הביעור. בנוסף, דייקה הסוגייה שמ"לא יראה" משמע לכאורה אסור להשאיר את החמץ דווקא אם נראה לעין, וא"כ ישנה אפשרות לכאו' להתיר אם הטמין את החמץ שברשותו. אולם, מסיקה הברייתא שמ"לא ימצא" משמע לאסור גם בכה"ג, שהרי מצוי הוא עימו.

התקשה הר"ן ([3] ג א מדפי הרי"ף) מדוע לא הצליבה הסוגיה בין בתים לגבולים גם לעניין איסור ההטמנה ולא מצאה חילוק בין המקרים? והשיב שמפני שלימוד זה אינו תלוי בייתור אלא רק בפרשנות והבנת הפסוק, ע"כ לאחר שגילתה התורה שכוונתה היא שלא יימצא כלל, ממילא התבאר ש"לא יראה" הוא אפילו אם הטמין (ובאופן שלא יהיה באופן הראוי להיראות), וביטוי זה הינו רק כ"לישנא קלילא", ואין צורך לשם כך כלל לגזירה שווה ד'שאור שאור', וע"כ אין צורך ליישב את סתירה שנוצרה לכאורה ע"י הגזירה השווה. עוד תירץ הר"ן שי"ל שאין לומדים בגזירה שווה אלא דינים הכתובים בפסוק, כלומר שלימוד בגזירת שווה הינו באופן מילולי וע"כ מקישים את המילים הכתובות בזה ובזה, אבל היתרא דהטמנה דגבולים אינו מייתורא אלא ממשמעותא וע"כ אינו נלמד בגזירה שווה, אלא דווקא איסור ההטמנה בגבולים נלמד מהבתים. ואה"נ היה יכול לציין גם בשלב שהשווה בין הבתים והגבולים שמשווה גם לעניין איסור ההטמנה, אלא ד"לישנא קלילא" נקט.

גדרי ותנאי קבלת האחריות

עכ"פ התבאר בסוגיה שרק ע"י קבלת אחריות מתחייב בביעור החמץ. התקשו המפרשים הכיצד מתחייב והלוא אין אחריות לגוי, וע"כ הוצרכו (עי' חוק יעקב אורח חיים תמ א, משנה ברורה ב) לפרש כמ"ש הרמב"ן (ו א ד"ה הא) והריטב"א (ד"ה הא) דמיירי בשקיבל עליו אחריות בפירוש ונעשה קניין על זה [או שכך דינו בדיניהם, אך פרט זה תלוי בפירושים השונים כדלקמן].

דעות הראשונים לעניין איכות האחריות המחייבת
נחלקו הראשונים באיזו רמת שמירה חשיב שקיבל עליו אחריות. הרא"ש (פסחים א ד) הביא בשם י"א ור"י שדווקא שומר שכר נחשב שקיבל אחריות, כפי שמדויק מלשון רבא: "כיוון דאילו מתביד או מיגנב". אבל אינו מובן בסברה מדוע דווקא ברמת שמירה גבוהה חשיב כאחריות. ונראה שזו סברת הבה"ג (שהובא שם ברא"ש) שלדעתו אפילו שומר חינם מקבל אחריות, ושמה שנקט רבא "מיגנב או מיתביד" אינו בדווקא, אלא שרצה רבא לצייר בפני אנשי מחוזא אופן שבו יתחייבו לבני חילא, כדי לבאר בפניהם את מושג האחריות, ולזה נקט "מינגב או מיתביד" (שהלוא אין הפשיעה מחייבת מצד עצמה אלא היא רק תנאי על מנת לחייב במקרה של נזק), וכן דייק הריטב"א מסתימת הגמרא לעיל בלשון "קיבל עליו אחריות" בלא פירוט ומשמע דבאחריות כל שהיא סגי. תוס' ([4] בבא מציעא פב ב ד"ה אימור) רוצים לומר כיוון שלישי שרק אם התחייב גם על אונסין נחשב כקבלת אחריות לעניין חמץ, לפי שרק באופן דומה ממש לבעלות גמורה. אכן, בלשון הרמב"ם (חמץ ומצה ד ג): "אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו" יש לדון האם רק ציטט את לשון הגמרא או שנקט לשונה בדווקא, והנה הגר"א (מובא על אתר במהדורת פרנקל) נקט דהרמב"ם ס"ל כר"י, ונראה שלמד כן מדלא הוסיף שמתחייבים בפשיעה או שבכלל לא השמיט לשון זו שאינה אלא דוגמא לקבלת אחריות וסגי בלשון "שקיבל אחריות". אולם, במאירי (עיי"ש במהדיר עמ' יח הע' 201) מבואר שהמחלוקת תלויה בשאלה אם חיוב שומר חינם בפשיעה הוא מדין שומר או מדין מזיק (ונפק"מ אי חייב על פשיעה בדברים שאין עליהם שמירה כקרקעות ועבדים), ולשיטת הרמב"ם (שכירות ב ג) היא מדין מזיק, וא"כ י"ל דלא חשיב כקבלת אחריות כלל, ולפיכך מסיק לפטור שומר חינם מבל יראה.

דעות הפוסקים
הטור (אורח חיים תמ) הביא את המחלוקת וכתב שדעת הרא"ש כבה"ג, כעולה מדבריו לגבי הברייתא שבהמשך הסוגיה שסתם שומר הוא שומר חינם. בשו"ע (תמ א) הביא כסתם וי"א את מחלוקת זו, ונראה שפסק להקל כדעה קמא, מ"מ כתבו הפוסקים (שולחן ערוך הרב טז, מ"ב ח, כף החיים כ) שלכתחילה יש לחוש לדעה השנייה, אך בדיעבד ניתן לסמוך על המקלים שלא לבערו אך מיד כשיבוא הבעלים הנוכרי יתננו לו.

הוסיף הרמ"א על פי השלטי גבורים (ב א מדפי הרי"ף), שלא מועיל להפקיד את החמץ ביד נוכרי אחר ועדיין חייב לבערו. התלבטו האחרונים כיצד לבאר את דבריו. המג"א (א) הבין דדווקא אם הגוי הב' לא קיבל אחריות לא מהני לבטל אחריות הישראל, ואז הוי כשל הישראל (דהרי קיבל אחריות) והוי כמפקיד חמצו אצל הגוי. אבל אם הגוי קיבל עליו אחריות כשומר שכר מהני בכה"ג שהחמץ הוא של גוי, היינו שלא שייכת סברת הרא"ש דלקמן שחייב לבער חמץ ישראל שהופקד אצל גוי מפני ששם עיקר החמץ הוא של הישראל, וע"כ הוי כמקבל עליו אחריות על חמצו של הגוי בבית גוי שמותר לכו"ע. וכן אם השיב את החמץ לבעליו הגוי מועיל לדעת המג"א, שהרי בעליו נחשב כשומר חינם (כמבואר בשו"ע חושן משפט עב ג), וא"כ גם בזה נחשב כמפקיד חמץ של גוי בבית הגוי. אבל במשנה ברורה (ו) הביא שיש אחרונים (עו"ש, חו"י, שו"ע הרב) שהחמירו בדבר, שהרי אחריות הישראל עדיין לא הופקעה, ומשמע מלשונו שכוונתו להחמיר כמותם.

ע"פ האמור לעיל דנו גדולי הפוסקים מה דינן של חברות ביטוח הנושאות באחריות לחמץ שביטחו אותו. נאמרו בזה ג' טעמים לקולא: א. ע"פ מש"כ המג"א (א) דאם החמץ בבית הגוי לכו"ע שרי, והכא נמצא בבית הגוי (שערים המצוינים בהלכה קיד ט). ב. אין לחברת הביטוח שום יכולת לחוות דעתה בעניין ההתנהלות עם החמץ, וא"כ אין לה שום צד בעלות עליו כלל (ע"פ שו"ת מהרי"א הלוי ב קכד, שהובא בשערים המצוינים בהלכה כח). ג. קבלת אחריות המחייבת היא דווקא כשמקבל עליו שמירה בפועל, אבל אם רק מתרצה לשלם לו במקרה הפסד, כפי שמתנהלות חברות הביטוח, כל אינו נחשב כאחריות (הליכות שלמה ו א). אכן, כתב הפסקי תשובות שמ"מ המנהג הוא שחברות ביטוח, שמירה ואחסון נוהגות למכור את החמץ המופקד אצלן, שמא לא מכרו בעליו.

אחריות בכפייה

דברי הראשונים
הרי"ף והרא"ש שם הוסיפו בסיום עובדא דבני מחוזא ד"אי לא קיבל עליו אחריות שרי". משמע שהחיוב נובע מקבלת האחריות על עצמו, ולזה חשיב כבעלים, וא"כ י"ל שסוברים שאם הגוי אנס אותו לקבל אחריות אינו חייב לבערו. ברם, הרמב"ם (ד ד) כתב: "גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל - אם יודע הישראלי שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, אף על פי שלא קבל אחריות הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו". היינו דס"ל לרמב"ם שאין קבלת האחריות יוצרת את החיוב, אלא נשיאתו בהפסדים וכמו שהתבאר לעיל, אע"פ שאינה מרצונו, אבל הראב"ד הקשה עליו שלקמן (ל א) מצאנו: "דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא, אמר לן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא", ואם כן מבואר שלא שרפו את החמץ שהיה בידם משל בני חילא, ועכצ"ל שבכה"ג לא הוי באונס אלא יכלו להשיב וליטול מהם בחזרה לאחר הפסח. אמנם, נושאי כלי הרמב"ם (עי' מ"מ וכס"מ ומגדל עוז ועוד על אתר) דחו את ראית הראב"ד די"ל שאין הכרח להניח שהמצבים היו זהים או שאה"נ החזירו להם אלא שאם היה נותר ברשותם היו מתחייבים בשמירתו.

והנה בלשון הרמב"ם מבואר חידוש גדול דלא סגי בזה שלא הייתה התחייבות כלפי הגוי מרצונו של הישראל אלא שלא היה כלל הסכם של התחייבות, ואעפ"כ הישראל משער שבאם יאבד או ייגנב הגוי לא יוותר על ממונו ויכפהו לשלם מ"מ חשיב כקבלת אחריות [י"ל שהרמב"ם למדד מתוך שאל"כ קשה כיצד הניח רבא בכה"ג שגוי אנס שאכן יתחייבו לשלם]. ונראה שזה עמד ביסוד דברי המ"מ שלמד את המחלוקת הזו בשאלה האם הכרח שלא ע"פ דין חשיב כקבלת אחריות או דווקא ע"פ דין (כך מובן בלשונו, אע"פ שגם בהיותו ע"פ דין וחוק המלכות הוי בעל כורחו). י"ל בטעמו של דבר שבהיותו נובע מחוק המלכות, בפרט כאשר הוא שוויוני, מסייע הדבר להתנהלות התקינה של הממלכה ולשמירת התושבים על ידי בני החיל, ומצד זה נוחה גם דעת האזרחים לכך אע"פ שאינו נוח עבורם לעת עתה. כגישה זו יש לדייק בלשון הרמב"ם: "גוי אנס", ומשמע שהוא אדם פרטי או ראש כנופייה, ולא כוח שלטוני. כביאור זה משתמע בדברי הריטב"א (ד"ה הא): "ודוקא נקט 'דקביל', דמסתמא אין אחריות לגוי דהא מיעטיה רחמנא דרעהו כתיב. מיהו כל שבדיני גוים חייב באחריות כמאן דקביל דמי, כההיא דבני חילא דמדינא דמלכותא הוה, ולא שאונסין אותם כפירוש הרמב"ם ז"ל (ד ד) דבודאי כל שבאונס גזל לשעתו הוה ולא חשיב כשלו לעבור עליו, וכן כתב הראב"ד ז"ל". היינו שסבר, וכן ביאר בדעת הראב"ד, שאם הגוי משתלט בכוח אלימותו אין זה קבלת אחריות כלל, אלא דווקא אם הוא על פי חוק כלשהו, שאז נחשב שהישראל קיבל אחריות ולא שסתם בא גנב ליטול מרכושו. הטור (שם) פסק כדעת הרמב"ם להחשיב גוי אנס כקבלת אחריות וחייב לבערו.

דעות הפוסקים
בשו"ע (ס"ס א) הביא מחלוקת זו כסתם ויש חולקין. ביד מלאכי ([5] כללי השו"ע י) הביא שהאחרונים דנים כיצד יש להכריע במקרה שכזה. הט"ז (א) כתב מספר קושיות על הרמב"ם וע"כ הכריע שהמקל כראב"ד לא הפסיד. אמנם, לרוב האחרונים אכן העיקר כדעת הרמב"ם להחמיר ובדיעבד אין להחמיר אף אם עבר עליו הפסח, וכ"כ במ"ב (ט) וכה"ח (ג), אולם, לדעת השערי תשובה (ג) וחוק יעקב (ח) לא הקלו כראב"ד אפילו בדיעבד.

ישראל שהפקיד חמצו

דנו הראשונים מהו הדין במקרה הפוך – ישראל שהפקיד חמצו אצל גוי, ואפילו אצל ישראל אחר. לדעת יש מן הגאונים (הו"ד ברא"ש ד) באם הנפקד קיבל אחריות אזלי' לעולם בתר הנפקד, והדאגה מוטלת עליו, והביאו לכך ראיה מן המכילתא, שממנה משמע שדווקא אם החמץ שלו וברשותו מתחייב, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו (ו א) וביתר ביאור בפירושו עה"ת (שמות יב יט). [נחלקו הפרי חדש (ד) והשאגת אריה (פג) האם לדעה זו חובת הביעור עוברת לנפקד דווקא כאשר הנפקד קיבל אחריות. המקור חיים (ה) חילק שאם הפקיד אצל גוי אין המפקיד עובר מפני שמאחר ואינו ברשותו זכה בו הגוי ע"י חצרו, אבל אם הפקיד אצל ישראל עובר המפקיד שהרי הישראל אינו מעוניין לזכות בחמץ וממילא נשאר החמץ ברשות הראשון. אבל המאירי (ד א) השווה בדין המפקיד אצל ישראל או אצל גוי. אבל לדעת רבנו יונה והרא"ש אזלי' אחר המפקיד, שעיקר הממון שלו הוא ואף מצוי בביתו (מפני שמדובר כשהשאיל לו רשות להניח שם את החמץ), ומבואר בטור שם שהוא דאורייתא ועובר עליו. ביאר יותר המ"ב (ט) דכל החידוש שע"י אחריות נחשב כשלו הוא כדי להשית עליו חיוב חדש, אבל לא כדי לשלול את בעלותו הקיימת כבר.

בנוסחת השו"ע (ד) שלפנינו מופיע: "אף על פי שקבל עליו הנפקד אחריות, עובר עליו (אף) המפקיד". אע"פ שודאי שנקט המחבר כדעת הרא"ש שהמפקיד חייב, מ"מ יש מבוכה בהבנת דעתו, דיש להסתפק האם כוונתו שהחיוב עובר לגמרי למפקיד לאור האחריות שעליו, או שמוטל במקביל על שניהם, אלא שהחיוב הראשוני מוטל על המפקיד. לדעת הלבוש (ד) אין הנפקד עובר כלל. אבל מלשון הט"ז (ד) משמע שלא גרס למילה זו, ואעפ"כ סבר שהאחריות על שניהם וע"כ אם אין המפקיד לפנינו על הנפקד לבערו, וכן דעת הא"ר (יג) והעולת שבת (ד). אולם המ"ב (כ) גרס מילת "אף", וכתב כנ"ל שאם אין המפקיד בביתו, וא"כ הנפקד אינו יכול להשיב לו את החמץ, על הנפקד מוטלת חובת הביעור, באופן המבואר בסי' תמ"ג.

הקנאת חלק מבית הישראל לגוי

עוד הביאה הסוגיה (ו א): "תנו רבנן: נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו - אין זקוק לבער. הפקידו אצלו - זקוק לבער. יחד לו בית - אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא". הסתפקה הסוגיה מה נדרש מהפסוק: לרב פפא נדרש מהפסוק שצריך לבער אם קיבל אחריות, ואילו דין ייחד לו בית נידון מסברא. ואילו לרב אשי דין ייחד לו בית נלמד מפסוק: "שנאמר: 'לא ימצא בבתיכם' - והא לאו דידיה הוא, דנכרי כי קא מעייל - לביתא דנפשיה קא מעייל", וביארה הסוגיה דאע"פ ששכירות לא קניא והבית הריהו של הישראל המשכיר, מ"מ בדין חמץ התחדש דין של "בידך" ומשהבית אינו בשליטתו של הישראל כבר אינו בידו. רש"י (ד"ה הפקידו וד"ה יחד) ביאר שהדין תלוי באם קיבל אחריות או לא, ולא בייחוד הבית, ובפשטות אם קיבל עליו אחריות לא מועיל אף אם ייחד לו בית וחייב, וז"ל: "ייחד לו בית – כלומר: לא קיבלו עליו, אלא אמר ליה הרי הבית לפניך, הנח באחת מן הזויות - אין זקוק לבער", וכן לקמיה (לעולם) הדגיש דאי נקטי' שהפסוק מוסב על ייחד לו הבית יש להסיק כי: "'ולא ימצא' משמע המצוי בידך לכל חפצך, היינו דקביל עליה אחריות, דהוי כדידיה". והדבר לכאו' צע"ג שהרי משמעות לשון הברייתא "ייחד לו בית" משמעה שתלוי בהיות הבית של הנוכרי, וכן המשך הסוגיה הדן אי שכירות קניא מורה לכאו' שהעיקר הוא שייכות הבית לישראל? וכן הקשה ר"י בתוס' (ד"ה יחד) ונותר בצ"ע. הסביר הר"ן (ד"ה גרסי') שאם מייחד לו בית נחשב שאינו מקבל עליו אחריות, והייחוד מהווה רק סימן לאי קבלת האחריות. אבל אם הפקידו אצלו בפשטות קיבל אחריות כראוי. אבל נראה שאם קיבל אחריות על חמץ של נוכרי חייב עליו אע"פ שאינו ברשותו.

הרי"ף והרמב"ם לא הביאו את דין זה והסיקו מכך הראשונים (רמב"ן ד"ה הא, מאירי עמ' כ, לחם משנה על הרמב"ם ד ג) שדעתם כרש"י וגם לדידם אזלי' רק אחר קבלת האחריות. אך הרשב"א (בתשובה א קעז) סבר שאע"פ שפשט הסוגיה דלא כרש"י מ"מ השמיט הרי"ף את הסוגיה כי חשש לאיסור. ברם, הראי"ה קוק (בירור הלכה מכת"י) מבאר שהרי"ף והרמב"ם הבינו את הברייתא בשקיבל אחריות כר"ת, אלא שהעמידוה בשומר חנם (כמשעות הלשון "הפקידו אצלו"), ודווקא בזה נאמרה הקולא של "ייחד לו בית". ומשלדעתם קבלת אחריות כזו אינה מספיקה לשם החלת חובת ביעור הברייתא אינה כהלכה, ואף בפרט של ייחוד הבית, וא"כ קבלת שמירה של שומר שכר תחייב בביעור אפילו אם ייחד בית לגוי.

אולם, ר"ת (תוספות ד"ה יחד) העמיד באופן שקיבל אחריות, ואעפ"כ תלוי באם נמצא ברשותו. מפני שלשיטתו לשם התחייבות צריך שיהא שלו ושיהא ברשותו, והוכיח כן מהמכילתא דלעיל (כ"כ הר"ן). לפי"ז פשיטא ליה שאם קיבל אחריות על חמצו של נוכרי בביתו של נוכרי פטור, שהרי אינו חמור מאם היה שלו ממש, ולפי"ז גם ביאר שאם רק ייחד לנוכרי בית משלו והניח בו חמצו של נוכרי שקיבל עליו אחריות פטור עליו, שגם בזה נחשב כאילו הוא בית הנוכרי, כאשר ייחד לו זווית אין החמץ מצוי לגמרי ביד הישראל לטלטלו ולשנות מקומו ככל העולה על רוחו. ע"כ ביאר את מחלוקת ר"פ ור"א שנחלקו אם היסוד שחייב כשייחד לו בית נלמד מפסוק או דסגי בסברא, והיינו שנחלקו מה הדין כשאין בעלות גמורה של הגוי על הבית אלא רק קניין תשמישין כשכירות.

פסיקת ההלכה
א"כ נחלקו הראשונים אם חייב כשקיבל אחריות אך אינו ברשותו. לדינא נקטי' כדעת רש"י שחייב אפילו אם השכיר או השאיל לו מקום, כפי שעולה מסוגיית הגמרא דשכירות לא קניא, וכן הביא בשער הציון (ב) שכן למדו המג"א והגר"א בדעת המחבר, שכתב: "בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו". אמנם, אם כבר השהה את החמץ אצלו בפסח סמכו האחרונים (חו"י, מקו"ח, הובאו במ"ב ג) בדיעבד על דעות הראשונים (ר"ת, רמב"ן, רא"ש) המקלים דלעולם סגי בייחד לו זווית.

ע"פ כל האמור יש לדון בנוסח שטר מכירת החמץ הנהוג, האם יש למכור את הבית לנוכרי או להשכירו. דמחד הרי עולה מסוגייתנו ששכירות לא קניא, ואם נניח שהחמץ מצוי באחריותו של ישראל הרי שמוטלת עליו החובה לבערו כדין חמץ של נוכרי שבבית ישראל. בנוסף ישנה תועלת במכירת הבית על מנת שנוכל להקנות את החמץ גם בקניין אגב (אלא דלצורך זה אין צריך להקנות לו דווקא את המקום בו נמצא החמץ). מאידך, יש שחששו בזה שנראה כהערמה, וכן יש שחששו שבא"י יעבור על ידי מכירת הבית באיסור "לא תחנם". לכן נקטו רבים מגדולי הפוסקים שעדיף להשכיר את מקום החמץ, וי"א שימכור לזמן (לוקט מספר מכירת חמץ כהלכתה ז, א-י).

אופן השהיית החמץ ברשותו

עוד הביאה הסוגיה (ו א) מימרות של רב לפיהן המוצא חמץ ביו"ט יכפה עליו כלי, אך מי שיש בביתו חמץ של גוי יעשה לו מחיצה י' טפחים, ומבואר בגמרא טעם החילוק בין חמץ לשאר איסורים – כגון הקדש – שבהם אין צריך לעשות מחיצה או לכפות כלי שבשאר איסורים בדילי אינשי מנייהו כל השנה מה שאין כן בחמץ ולכן קיים יותר חשש שייכשלו בו. כך פסק גם בשו"ע (ב), והוסיף הרמ"א דה"ה אם הניח הגוי את חמצו אצל הישראל ביו"ט שיכפה עליו כלי, ואם הניחו כבר לפני היו"ט עליו לעשות לו מחיצה.

נחלקו הראשונים מהי המציאות בה מדובר: לרש"י (ד"ה חמצו) מדובר בחמץ של נוכרי שלא קיבל עליו אחריות וע"כ אינו חייב לבערו, וא"כ יש בדין זה צד חומרא, שאעפ"כ צריך לעשות מחיצה בפני החמץ שמא יאכלנו. אבל הביא הר"ן על אתר שאחרים מפרשים, והוא כדעת ר"ת, דמיירי כשקיבל ע"ע אחריות ומ"מ סגי בכך שעושה לו מחיצה ע"מ שייחשב כייחד לו בית וכבית הגוי, וא"כ יש בזה צד קולא. מלשון השו"ע (ב) משמע שנקט כרש"י שמדובר גם בחמץ שלא קיבל עליו אחריות (עי' ט"ז ב וביאור הגר"א).

ביאר רש"י (ד"ה עושה) שהחילוק בין המוצא ביו"ט למי שיש חמץ של נוכרי בביתו הוא במשך הזמן בו שומר על החמץ מכוסה, דאם החמץ עתיד להישאר אצלו ימים מספר הרי שלמעשה לא תועיל כפיית הכלי, שהלוא יינטל משם, וע"כ יש דווקא לעשות מחיצה בפניו. מאידך, ביו"ט הרי אין אפשרות לבנות מחיצה, וע"כ ניתן להסתפק בכפיית כלי. א"כ ישנם שני נימוקים לשוני ביניהם, וממילא יש לדון מהו הדין כאשר מצא את החמץ בחוה"מ, שבו יש לצדד שיצטרך לעשות לו מחיצה. ואה"נ המג"א (ה) חילק שאם יטלנו למחר הרי ליתא לאף טעם לקולא, וע"כ יעשה לו מחיצה, אבל אם הניחו רק למקצת היום י"ל דהוי דומיא ליו"ט מצד הזמן הקצר וסגי בכפיית כלי (כן ביארו דבריו המחה"ש והפמ"ג). אולם, הט"ז (ג) כתב בסתמא שבחוה"מ יעשה לו מחיצה, ואפשר שכוונתו לחלוק על המג"א, דלא סגי בחדא לטיבותא, אלא בעי' שלא יתקיימו שני הטעמים, ודווקא כשלא ניתן לעשות מחיצה ניתן להקל ולכפות כלי לזמן קצר (עי' פמ"ג). ואכן, דעת החו"י (יא) שאסור לעשות כלל מחיצה בחוה"מ, וע"כ עליו לבער את החמץ של הנוכרי לגמרי, אך האחרונים לא הסכימו לדעתו (עי' שעה"צ כט).]

התנהגות עם גוי שבידו חמץ

כאמור, הובאה בסוגיה ברייתא שאין צריך להוציא גוי שנכנס לחצר הישראל ובציקו בידו.
דנו הראשונים במקרה בו הנוכרי נכנס לחצר הישראל לאכול את חמצו. כתב הרשב"א בתשובה (א קעז, הובאה בב"י) שאין צריך לעשות מחיצה בפני החמץ כאשר בעליו איתו ומשמרו. אולם, הביא שבלי הלקט ([6] סדר פסח רטז) שר' יצחק ב"ר קלונימוס חילק בין בצק לפת, ולדעתו אם נכנס ובידו יש לגעור בו ולהוציאו. כנראה חשש בכגון זה שיבוא הישראל לאכול ממנו, אולם פשט דברי הרשב"א מורים שחלק על דין זה. שבלי הלקט מביא כך גם בשם רבו אחיו ר' בנימין ב"ר אברהם שגם בפת אין צריך לגרשו כדין "אבל אתה רואה של אחרים", ובפרט כשהחמץ ביד הגוי, וכדברי הרשב"א. מ"מ כתב שנהגו לגעור בנוכרי מתוך חשש שמא יפלו פירורים.

השו"ע (ג) סתם שאין זקוק להוציא את הגוי, ונראה שלא חילק בין בצק לפת, וכן לא משמע שהמנהג לגרש את הגוי מחשש לפירורים. לעומתו החו"י (יב) הביא את חומרת שבלי הלקט, ולמד מכך הפמ"ג (א"א ו) שיש להחמיר בכך אם אכן מפרר, והביאם כה"ח (מ), אך סייג את דבריו שאם אוכל על מפה ונוטלה עימו כשיסיים את ארוחתו אין לחשוש אפילו כאשר מפרר באכילתו. אע"פ שהמ"ב לא הביא את חוברת שבלי הלקט והחו"י, וכנראה לא פסקם, מ"מ נראה שלדבריהם רמז במה שהזהיר (יח) על הקפדה על נקיון הבית בצאת הגוי.

אעפ"כ אסור גם לדעת הרשב"א באותה התשובה לאכול עימו על אותו השולחן, ואפילו על ידי הפסק מפה. זאת משום שאין זה דין הנוגע רק לחשש מודע שמא יאכלנו, התלוי רק באם הסועדים מכירים זה את זה (היינו תלוי בדעתם), וממילא ניתן למזער אותו ע"י היכר. במקרה זה עיקר החשש הוא פן ייפול ממאכלו של הגוי לתוך מאכלו של הישראל, וזהו חשש מצוי ובלתי נשלט, ואין ההיכר יכול למונעו ואפילו אם אינם מכירים, "דכיון דחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו בשל ישראל וסחור סחור לכרמא לא תקרב". הביא המ"ב (יח) שרוב האחרונים הבינו בדעת הרשב"א כי הדין אינו תלוי באם מכירים זה את זה, דעכ"פ יכול החמץ להתערב מעצמו. אבל לדעת החו"י (יג) גם חשש זה קיים רק באם מכירים זה את זה ואינם מקפידים, אך סיים שמשום חומרת חמץ נכון להחמיר לכתחילה. אולם, האורחות חיים (חמץ ומצה מה) מצדד להתיר ומדמה לשני אכסנאים, והביא דיש מתירים אפילו שלא ע"י מפה.

הב"י הכריע כדעת הרשב"א, וכ"כ בשולחנו הטהור (ג), וכאמור להבנת רוב האחרונים אסור אפילו כשאינם מכירים זה את זה. מאידך, כתבו האחרונים דאם הישראל אינו אוכל כעת על שולחן זה רשאי הנוכרי לאכול על שולחנו, אלא שיש לנקותו לאחריו היטב ולא ישאיר אחריו מאומה מן החמץ (מ"ב יח בשם מג"א ושו"ע הרב).