הצגת המקור של הדף "חמץ של ישראל אצל גוי ושל גוי אצל ישראל"

== סוגיית הגמרא ==


ב'''בבלי פסחים''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf] ה א) מובאת ברייתא הדורשת מלשון הפסוק ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=53661&st=&pgnum=107&hilite=] שמות יג ז) "לא יראה לך" שאתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואילו מ"לא ימצא" משמע שאין לקבל פקדונות של נוכרים. מקישה הסוגייה לתת את האמור בבתים אצל גבולין, וא"כ דיניהם שווים. הסבירה הסוגיה שהחילוק ביניהם הוא בין מצב שקיבל אחריות על החמץ שאז חובה עליו לבערו מהבית, למצב שלא קיבל עליו אחריות ובזה אין עליו חובה לבערו. מובא בגמרא מעשה ברבא שאמר לבני מחוזא שהיה ברשותם מצרכי חמץ שהיו אמורים להכין עבור חיילותיו של המלך: "בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו, כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי - כדילכון דמי ואסור", היינו שציווה עליהם לבער או להוציא את החמץ מביתם, לפי שמאחר והם יישאו בתשלומים אם יינזק נחשב כשלהם. יש לבאר בזה שבעלות מורכבת מב' חלקים: זכות השימוש והנשיאה בהפסדים, וכשקיבל אחריות הרי שקיים הרכיב השלילי של הבעלות, ולימדנו הכתוב שרכיב זה מספיק בכדי להטיל עליו את חובת הביעור. בנוסף, דייקה הסוגייה שמ"לא יראה" משמע לכאורה אסור להשאיר את החמץ דווקא אם נראה לעין, וא"כ ישנה אפשרות לכאו' להתיר אם הטמין את החמץ שברשותו. אולם, מסיקה הברייתא שמ"לא ימצא" משמע לאסור גם בכה"ג, שהרי מצוי הוא עימו.

התקשה '''הר"ן''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37955&st=&pgnum=362] ג א מדפי הרי"ף) מדוע לא הצליבה הסוגיה בין בתים לגבולים גם לעניין איסור ההטמנה ולא מצאה חילוק בין המקרים? והשיב שמפני שלימוד זה אינו תלוי בייתור אלא רק בפרשנות והבנת הפסוק, ע"כ לאחר שגילתה התורה שכוונתה היא שלא יימצא כלל, ממילא התבאר ש"לא יראה" הוא אפילו אם הטמין (ובאופן שלא יהיה באופן הראוי להיראות), וביטוי זה הינו רק כ"לישנא קלילא", ואין צורך לשם כך כלל לגזירה שווה ד'שאור שאור', וע"כ אין צורך ליישב את סתירה שנוצרה לכאורה ע"י הגזירה השווה. עוד תירץ הר"ן שי"ל שאין לומדים בגזירה שווה אלא דינים הכתובים בפסוק, כלומר שלימוד בגזירת שווה הינו באופן מילולי וע"כ מקישים את המילים הכתובות בזה ובזה, אבל היתרא דהטמנה דגבולים אינו מייתורא אלא ממשמעותא וע"כ אינו נלמד בגזירה שווה,  אלא דווקא איסור ההטמנה בגבולים נלמד מהבתים. ואה"נ היה יכול לציין  גם בשלב שהשווה בין הבתים והגבולים שמשווה גם לעניין איסור ההטמנה, אלא ד"לישנא קלילא" נקט.