הבדלים בין גרסאות בדף "ביטול חמץ"

   

=== שיטת התוספות וסייעתו ===

<BR/>לפירוש זה הסכים ה'''ר"ן''' (ו א ד"ה ד"ה הבודק צריך שיבטל, דפי הרי"ף א א ד"ה ומהו ענין הביטול), שכתב שביטול זה דין הפקר יש לו, והוכיח כן מהא דהביאה הגמרא דין דעוקצי תאנים, ששם ודאי דין הפקר יש להם, וכן ה'''ריטב"א''' (ו א ד"ה אמר רב יהודה) בשם רבו ה'''רא"ה''', והביא כמה ראיות לכך שמהתורה אין צורך להפקיר בפני שלושה. וכן משמע שהסכים לשיטה זו ה'''רא"ש''' בתשובה (יד ג), וכן משמע ב'''סמ"ג''' (עשין לט)<ref>שהביא קושיית ר"ת על רש"י, וכתב כשיטת רש"י. אך קצת קשה מהמשך דבריו, שלענין הגדרת הביטול הביא לשון הרמב"ם, שסובר שהביטול הוא השבתת החמץ ועשייתו כעפר. וכנראה שהביאו רק לענין אופן הביטול, אך אינו סובר שזוהי השבתה האמורה בתורה. וצ"ע אם סובר הסמ"ג שגם הרמב"ם ס"ל כדעת התוס' בזה.</ref>. וכן הסכים ה'''רשב"ץ''' (מאמר חמץ ה).

<BR/>לפירוש זה הסכים גם ה'''מאירי''' (ב א ד"ה והוא, ו א ד"ה כבר, מגן אבות ענין יח), שכתב שמצוות 'תשביתו' האמורה בתורה, אף שתרגומה ביטול, מ"מ עיקרה הוא שיוציא את החמץ מביתו ויבערנו. ומצאנו לשון השבתה שהוא כליון, כמו 'אשביתה מאנוש זכרם', אף כאן הציווי להשביתו מן העולם. אלא שמ"מ גם אם ביטל את החמץ בלי לבערו, הרי כבר אינו שלו ואינו עובר עליו, כמו שמבואר להדיא שהולך לשחוט את פסחו וכו'.  

<BR/>אבל ב'''בית יוסף''' (תלד ד"ה ומש"כ רבנו כל חמירא) תמה עליו, שאף שלא מצאנו בגמרא מ"מ, מצאנו בירושלמי שתיקנו כן.  

<BR/>ה'''בית חדש''' (ד), כתב ליישב דברי הטור, שגם הירושלמי כוונתו לבטל בפה, וכן מה שכתבו הפוסקים שאומר בפה, הוא לרווחא דמילתא שנהגו כן משום עמי הארץ שמא ישכחו הבטול.

== גזירת חכמים לבטל את החמץ בנוסף לביעור ==

<BR/>אך מקשה הגמרא, שאם כן יבטל כשימצא, ומתרצת שייתכן שימצא לאחר זמן האיסור ושוב אינו יכול לבטל את החמץ, כיון שאינו ברשותו לבטלו.

<BR/>ואמנם גם לשעה שישית, שאז עסוק הוא בשריפתו ולא עלול לשכוח, אין להמתין, שכיון שהוא כבר אסור מדרבנן, שוב אינו יכול לבטל, שחכמים עשוהו כדאורייתא שאינו ברשותו לבטלו. שאמרו חכמים, שהמקדש אישה משעה שישית ומעלה, אפילו בחיטים קורדינייתא, אין חוששים לקידושיו, אף שזהו רק איסור דרבנן.

'''רבנו ירוחם''' (ה א לח ג) כתב שצריך לומר 'ברשותי' ולא 'בביתא הדין' (כפי שכתוב בירושלמי, וכן הוא ברש"י ובספר האורה הנ"ל), שמא יש לו חמץ בבית אחר,  ולכן אומר ברשותי כדי לכלול כל חמץ שיש לו. וכן כתב ה'''טור''' (אורח חיים תלד).

בחידושי '''חתם סופר''' (ו ב ד"ה הבודק) כתב ליישב דעת רש"י, שכיון שמדאוייתא בביטול סגי, כאשר בדק לפי יכולתו אינו עובר על האיסור, ואם כן האפשרות שימצא גלוסקא היא רק במקומות שבדק, שהרי במקומות שלא בדק, אם ייתכן שנמצאת שם גלוסקא, אינו יוצא ידי חובתו עד שיבדוק שם. ולכן די לו לומר 'בהדין ביתא' שכבר בדק, לפי שרק היכן שבדק ייתכן מציאות של גלוסקא שלא מצא.