הבדלים בין גרסאות בדף "ביעור פירות שביעית"

מכל מקום, ב'''מכילתא דרשב"י''' (שמות כג יא) הביאו זמן אחד להיתר האכילה: "כל זמן שחיה אוכלת מן השדה", ולאחר מכן יש לכלות מן הבית.

את דרשת הספרא שמגדירה את זמן ההיתר לאכילת בהמה, מביא גם ה'''בבלי''' (פסחים נב ב)''',''' כביאור לחלוקת זמן הביעור לארצות שונות (ראו להלן), וכן מובא גם ב'''ירושלמי''' (שביעית ט ב).  

ה'''ירושלמי''' (ט ג) מביא אף את דרשת הספרא המגדירה את זמן הביעור לאכילת אדם כאשר הוא מטעים דין בגדרי הביעור: אוכלין על המופקר, אבל לא על השמור.   

ב'''משנה''' (שביעית ט ד) נאמר שהזמן שמוגדר כ"כלה מן השדה", שאחריו יש לבער - מוגדר רק על פי פירות מופקרים, ולא על פי פירות שמורים.  

ה'''ירושלמי''' (על המשנה; לפנינו בהלכה ג) מבאר שהמשנה נשנית על פי שיטת רבי שמעון, שאוכלים מן הבית הבית רק בזמן שיש בשדה. ומדוע לא אוכלים על המופקר? מבאר הירושלמי טעמו: "את הוא שגרמת לה שלא תאכל".

ה'''רמב"ם בפירוש המשנה''' מבאר שלא אוכלים על השמור, כיוון שאין החיה אוכלת אלא מן המופקר. נראה מדבריו שיסוד הדין, ומה שקובע את גדר הכילוי להלכה, הוא שיש לאדם רשות לאכול ממין פירות שביעית רק כאשר גם לחיות השדה יש אפשרות לאכול ממין זה. כלומר, יכולת החיה לאכול היא הסיבה להיתר אכילת האדם.

לעומתו, ה'''גר"א''' (שנות אליהו) ביאר את טעם המשנה על פי הירושלמי, שהשמירה היא שגרמה לגידולים שלא ייאכלו, והזמן הקובע הוא הזמן שבו ראוי היה המין לכלות לולא התערבות האדם. כלומר, יכולת החיה לאכול היא סימן ולא סיבה, הזמן הקובע הוא סיום מחזור גידול הפירות הטבעי.

 

חזו"א...

כנזכר לעיל, מקור הדין בדרשות, ומשמע בפשטות שזהו דין דאורייתא, וכן משמע מכמה ראשונים ואחרונים שהביאו הדין והדרשה בפשטות, וכן כתבו במפורש '''רש"י''' (יומא פג א ד"ב טבל ושביעית) ו'''תוספות''' (פסחים נב א ד"ה ממקום שכלו) ו'''המאירי''' (יומא פג).  

אולם, '''הרמב"ן''' (ויקרא כה ז) הסתפק בדבר וכתב שאפשר שדין ביעור מדרבנן והדרשות אסמכתא מדרבנן.

ב'''משנה''' (שביעית ט,ב-ג) מבואר שלעניין ביעור מתחלקת הארץ לשלוש ארצות: יהודה, עבר הירדן והגליל, ובואר שם תחומן. ועוד אמרו שם "ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת", כלומר שביהודה יש שלוש ארצות, וכן בעבר הירדן והגליל, והמשיכה המשנה: "למה אמרו שלש ארצות? שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה", ורבי שמעון חולק וסובר שרק ביהודה יש שלוש ארצות, ושאר הארצות "כהר המלך".

מהמשנה לא ברור האם מה שנאמר בסופה "עד שיכלה האחרון שבה" מדבר על כל אחת מה3 ארצות שבתוך ה3 ארצות, או על ה3 ארצות הראשונות, כלומר יהודה עבר הירדן והגליל. אולם, מה'''תוספתא''' (שביעית ז) נראה מפורש שלמעשה יש 9 ארצות חלוקות לזמני הביעור, שהביאה התוספתא את השאלה מסוף המשנה וענתה עליה: "לפי שאין אוכלין מי בהר על שבעמק ולא מי שבעמק על שבהר".  

לאור האמור, נמצא בראשונים שתי סיעות עיקריות בביאור המשנה וההלכה:

'''רש"י''' (פסחים נב א ד"ה אוכלים בתמרים; נב א ד"ה שלוש ארצות והלאה) וה'''רמב"ם''' (שמיטה ויובל ז,ט-י; פירוש המשנה שביעית ט ב) ביארו שלעניין הביעור יש רק שלוש ארצות: יהודה עבר הירדן והגליל. מדוע אם כן שנו שיש שלוש ארצות בכל אחת?  ביאר שזו עצם השאלה שבסוף המשנה, "למה אמרו...", ותשובת המשנה היא שאמרו כך כדי שלא נטעה ונחלק בין שלושתם, כלומר שבכל אחת מהארצות: יהודה עבר הירדן והגליל, אוכלים עד שיכלה האחרון שמכל מין שבה, אף שבתוך כל אחת מהן יש חלוקה נוספת לארצות. והוסיף ה'''רמב"ם''' בפירוש המשנה שעצם החלוקה הנוספת לשלוש שלוש ארצות אינה משום ביעור, אלא רק כדי להגדיר את הגבולות הגיאוגרפיים של יהודה, עבד הירדן והגליל.

עוד הביאו ראייה מה'''ירושלמי''' (ט ב) ראיה, שהביאו הברייתא שנתן רשב"ג סימן להרים ולעמקים, ויש שם מי שאומר "למידק הדא איתמר", כלומר רשב"ג הביא את הסימנים לעניין הביעור. אמנם, אין זו הרסה שנמצאת לפנינו, ולפנינו נמצא "למידת הדין", כלומר למשא ומתן. וב'''מראה הפנים''' דחה את גרסת התוספות.

 

 

 

 

 

 

 

ב'''תוספתא''' (ח) אמרו שבראשונה היו בית דין שולחים שליחים לאסוף את היבול לאוצר בית דין, ואת היבול היו מחלקים אף לאחר הביעור. ועל כך הובאה מח' רבי יהודה ורבי יוסי שבמשנה, ושם נוסף רבי שמעון, שדעתו שאף עשירים אוכלים אחר הביעור, מן האוצר. עוד הוסיפו שם להגדיר את חלוקת הפירות שהוזכרה במשנה: האדם מוציא את את הפירות לפתח ביתו ומזמין את שכניו וכל הרוצה לאכול - ולאחר מכן מכניס חזרה לביתו "ואוכל והולך עד שעה שיכלו". וב'''ירושלמי''' (ט,ד) מבואר שניתן לקיים את דין הביעור על ידי הפקר בפני שלושה, ואף על ידי הפקר ברשות הרבים הריקה מאנשים; ולאחר ביצוע ההפקר הבעלים יכול לזכות בפירות בחזרה ולאוכלם.

אולם, מה'''בבלי''' (נדרים נז ב) משמע שיש בשביעית איסור אכילה, ומסתבר שהכוונה לאיסור אכילה לאחר הביעור, שאין עוד איסור אכילה בשביעית. וכן משמע עוד בזבחים (עה ב תני תנא קמיה דרב), ובעבודה זרה (סב ב דבי רבי ינאי), וכן מה'''ירושלמי''' (שביעית ט ה ) עולה מדברי רבי מנא שאופן הביעור הוא על ידי איבוד הפירות.  

'''תוספות''' (פסחים נב ב ד"ה מתבערין), '''ר"ש''' (שביעית ט ח), '''רמב"ן''' (ויקרא כה ז), '''רי"ץ''' '''גיאת''' (שיטה מקובצת נדרים נח) ועוד, ביארו כי הביעור נעשה על ידי הפקר, כפשט הירושלמי, ומייד לאחר מכן ניתן לזכות בפירות חזרה.

===== שיטת רש"י =====

 

 

 

 

 

 

והרדב"ז פסק להחמיר בפירוש השני, שלאחר שעת הביעור הפירות אסורים באכילה בכל אופן.

 

ב'''פירוש המשנה לרמב"ם''' מפורש שבגרסתו רבי יוסי אוסר אכילה לאחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, ואם כן אין עליו כל קושיה מהמשנה; וכן כתבו ה'''כס"מ''' וה'''ר"י קורקוס'''.

 

לפי זה, ביאר ה'''חזון אי"ש''' ([https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41159&st=&pgnum=77&hilite= שביעית יא,ו]) שאפשר לומר שהמובא בתוספתא ובירושלמי הוא לשיטת רבי יהודה או תנא אחר, אך רבי יוסי שהלכה כמותו חולק על כך (וכן כתב בדרך אמונה (ביאור ההלכה ז,ג סוף ד"ה היו לו). אמנם, כתב החזון אי"ש שלא מסתבר שיעמיד כך הרמב"ם את המקורות אילולא מצא מקורות אחרים בבבלי שעולה מהן שהביעור הוא באיבוד וכילוי. אך כפי שהובא למעלה, מקורות רבים כאלו יש.