הבדלים בין גרסאות בדף "ביעור פירות שביעית"

מה הוא ביעור פירות שביעית, מה הוא מקורו, כיצד הוא נעשה ומה תוקפו.

==מקור הדין ויסודו==

מכל מקום, ב'''מכילתא דרשב"י''' (שמות כג יא) הביאו זמן אחד להיתר האכילה: "כל זמן שחיה אוכלת מן השדה", ולאחר מכן יש לכלות מן הבית.

==='''שיטת הרמב"ם'''===

אמנם, נראה שאף שוודאי זה נכון שדינים הנלמדים מדרשות אינם נמנים במניין המצוות לולא הזכירו חז"ל אותם במפורש כ"גופי תורה" וכדומה, ניתן להציע סיבה אחרת מדוע אין זה נמנה - אפשר לומר שהביעור הוא סניף בחובת ההפקר (ר"י פערלא שם שלא קיבל זאת ברמב"ם).

ב'''ירושלמי''' (שביעית ט,ב) מבאר גם כן  רב חמא בר עוקבא בשם רבי יוסי בר חנינא את דין הביעור, אך אחרת: "שיערו לומר: אין החיה שבהר גדילה עמק, ולא גדילה חיה שבעמק בהר", ואף מהמשך הירושלמי שם ברור שבכל ארץ וארץ יש חלוקה לעמק, הר ושפלה.

לאור האמור, נמצא בראשונים שתי סיעות עיקריות בביאור המשנה וההלכה:

'''רש"י''' (פסחים נב א ד"ה אוכלים בתמרים; נב א ד"ה שלוש ארצות והלאה) וה'''רמב"ם''' (שמיטה ויובל ז,ט-י; פירוש המשנה שביעית ט ב) ביארו שלעניין הביעור יש רק שלוש ארצות: יהודה עבר הירדן והגליל. מדוע אם כן שנו שיש שלוש ארצות בכל אחת?  ביאר שזו עצם השאלה שבסוף המשנה, "למה אמרו...", ותשובת המשנה היא שאמרו כך כדי שלא נטעה ונחלק בין שלושתם, כלומר שבכל אחת מהארצות: יהודה עבר הירדן והגליל, אוכלים עד שיכלה האחרון שמכל מין שבה, אף שבתוך כל אחת מהן יש חלוקה נוספת לארצות. והוסיף ה'''רמב"ם''' בפירוש המשנה שעצם החלוקה הנוספת לשלוש שלוש ארצות אינה משום ביעור, אלא רק כדי להגדיר את הגבולות הגיאוגרפיים של יהודה, עבד הירדן והגליל.

מסתבר שרש"י והרמב"ם פירשו אחרת את דעת רבי שמעון, שלשיטתם רבי שמעון חולק על הרישא שאמרו במשנה: "שלוש ארצות לביעור: יהודה, עבר הירדן והגליל", וסובר שביהודה בלבד יש שלוש ארצות, ושאר ארץ ישראל היא כארץ אחת! נמצא שלדעתו ארבע ארצות הן: שלוש ביהודה, ושאר כל הארץ כאחת, כך תירץ ה'''תוספות יום טוב''' (שביעית ט ג ד"ה רבי שמעון) את קושיית התוספות, ודומה לכך כתב ב'''מראה הפנים''' (ירושלמי שביעית ט ב).  

לאור קושייתם, מפרשים התוספות שחלוקת ישראל ל9 ארצות היא לעניין ביעור, שזמני הביעור בכל אחת מתשע הארצות נפרדים זה מזה. הם מביאים לדבריהם ראיה מהירושלמי שהובא לעיל ולמדים ממנו שחלוקה זו מסתברת כדאורייתא.

בשיטת התוספות מחזיקים גם '''ר"ש''' ( ט,ב), '''תוספות רי"ד, רא"ש''' (שביעית ט,ב)''', גר"א''' (שנות אליהו ט,ג) ועוד.

ב'''משנה''' (שביעית ט,ג) מבואר שזמן הביעור של זיתים ותמרים אחד בכל ארץ ישראל, ואין בהם את החלוקה לארצות. וב'''ירושלמי''' (על המשנה) הוסיפו שהוא הדין אף לחרובים.   

ב'''תלמוד הבבלי''' (פסחים נג א) הובאה ברייתא שאוכלים בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער (שם מקום). והקשו על כך מברייתא אחרת שקבע זמן קבוע לכילוי התמרים - פורים. וכן זמן הענבים עד הפסח, הזיתים עד העצרת, והגרוגרות עד החנוכה.

אולם, מה'''בבלי''' (נדרים נז ב) משמע שיש בשביעית איסור אכילה, ומסתבר שהכוונה לאיסור אכילה לאחר הביעור, שאין עוד איסור אכילה בשביעית. וכן משמע עוד בזבחים (עה ב תני תנא קמיה דרב), ובעבודה זרה (סב ב דבי רבי ינאי), וכן מה'''ירושלמי''' (שביעית ט ה ) עולה מדברי רבי מנא שאופן הביעור הוא על ידי איבוד הפירות.  

לאור האמור, נחלקו הראשונים כיצד יש לבצע דין הביעור הלכה למעשה.

'''תוספות''' (פסחים נב ב ד"ה מתבערין), '''ר"ש''' (שביעית ט ח), '''רמב"ן''' (ויקרא כה ז), '''רי"ץ''' '''גיאת''' (שיטה מקובצת נדרים נח) ועוד, ביארו כי הביעור נעשה על ידי הפקר, כפשט הירושלמי, ומייד לאחר מכן ניתן לזכות בפירות חזרה.

אלא שקשה לשיטה זו מה שבואר במקומות רבים נראה שיש איסור אכילה בפירות לאחר הביעור, ותירצו התוספות והרמב"ן שאכן אם אדם עובר ולא מפקיר את פירות בשעת הביעור - הפירות נאסרים באכילה; וביאר הרמב"ן שזה איסור עולם שאין לו מתירים, וכך ביאר את הגמרא בנדרים (וראו ביאור אחר בשיטה מקובצת, והרי"ץ גיאת שם לשיטתו שיש איסור אכילה בנעבד בשביעית).

לעומת ראשונים אלו, ראשונים רבים אחרים נקטו את המקורות שנראה בהם שיש איסור אכילה עיקר - וביארו שהביעור נעשה על ידי איבוד וכילוי הפירות.

ה'''ראב"ד''', כיוון שיש מקורות הנראה בהם שיש איסור אכילה לאחר הביעור, ומנגד מהמשנה, ותוספתא וירושלמי משמע שהביעור הוא הפקר שמותר לאכול אחריו, מחלק בין שני זמני ביעור. ראשית, כאשר מין גידול כלה מן השדה בסביבות העיר - יש להפקיר את הפירות, כתוספתא והירושלמי, ואז לשיטת

'''רש"י''' (פסחים נב ב) מפרש שביעור היינו להפקיר במקום דריסת חיה ובהמה. מה'''תוספות''' (פסחים נב ב ד"ה מתבערין) עולה ברור שכוונת רש"י שיש לכלות את הפירות, וכן נראה שהבין '''המאירי''' (פסחים נב ב) בדעתו, שהביא הפקר במקום דריסת חיה ובהמה כדוגמה לאיבוד הפירות, וכן כתב '''ר"ש סירליאו''' (ירושלמי שביעית עמ' קנו ד"ה אבל האמת). אולם ה'''רמב"ן''' (ויקרא כה ז) ביאר שדעת רש"י שיש להפקיר את הפירות, אך הפקר גמור במקום דריסת חיה ובהמה.

מכל מקום, מדברי רש"י בזבחים (עה ב ד"ה שביעית) ברור שיש לכלות את הפירות בשעת הביעור ויש איסור אכילה בהן לאחר זמן הביעור, וכן נראה מה'''תוספות''' (ד"ה שביעית). וכן כתב בנדרים, ואף שמקובל שפירוש רש"י הנדפס בנדרים אינו משל רש"י עצמו [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37028&st=&pgnum=18 (ראו כאן)], כך הביא משמו גם ה'''ר"ש סילריאו''' (עמ' קנו ד"ה אבל האמת).

ה'''רמב"ם''' פסק שביעור היינו איבוד הפירות, באכילה או בחלוקת הפירות לאכילה, בשריפה או בזריקה לים; וכן כתב '''המאירי'''.

על שיטתם הקשו ב'''תוספות''' (פסחים נב ב ד"ה מתבערין), והרי שנינו במשנה שלדעת רבי יוסי כולם אוכלים אחר הביעור, ומכל מקום גם לרבי יהודה עניים אוכלים! ועוד, מה'''תוספתא''' משמע שניתן לזכות בפירות חזרה ולאוכלן.

ה'''רדב"ז''' מציע שתי דרכים להבין:

והרדב"ז פסק להחמיר בפירוש השני, שלאחר שעת הביעור הפירות אסורים באכילה בכל אופן.

ב'''פירוש המשנה לרמב"ם''' מפורש שבגרסתו רבי יוסי אוסר אכילה לאחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, ואם כן אין עליו כל קושיה מהמשנה; וכן כתבו ה'''כס"מ''' וה'''ר"י קורקוס'''.

לפי זה, ביאר ה'''חזון אי"ש''' ([https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41159&st=&pgnum=77&hilite= שביעית יא,ו]) שאפשר לומר שהמובא בתוספתא ובירושלמי הוא לשיטת רבי יהודה או תנא אחר, אך רבי יוסי שהלכה כמותו חולק על כך (וכן כתב בדרך אמונה (ביאור ההלכה ז,ג סוף ד"ה היו לו). אמנם, כתב החזון אי"ש שלא מסתבר שיעמיד כך הרמב"ם את המקורות אילולא מצא מקורות אחרים בבבלי שעולה מהן שהביעור הוא באיבוד וכילוי. אך כפי שהובא למעלה, מקורות רבים כאלו יש.

ה'''רמב"ן''' (ויקרא כה ז) הוסיף ראיה כנגד שיטה זו, שמה'''תוספתא''' (שביעית ז,ג) עולה שביעור שביעית כביעור מעשר שני, וכפי שמעשר שני מותר באכילה לאחר הביעור, כך גם ביעור שביעית.

על עצם קושייתו הקשה כבר ה'''ר"ש סירליאו''' (עמ' קנו ד"ה ומצאתי להראב"ד), מניין שביעור מעשר שני אינו בשריפה? יתר על כן, לרמב"ם (מעשר שני ונטע רבעי יא ח) בוודאי דינו בשריפה ואיבוד! עוד יש להוסיף, שמה'''בבלי''' (יבמות עג א) משמע שביעור מעשרי שני הוא בכילוי, וכן פסקו שם ראשונים רבים (תוס', רשב"א ועוד), ואף הרמב"ם עצמו פירש כך שם.

<br />

==ראו גם==