הבדלים בין גרסאות בדף "מצוות לימוד תורה"

מהו תוקפה של מצוות תלמוד תורה? האם האדם מחוייב ללמוד תורה כל היום וכל הלילה, או לימוד תורה זו רק המלצה? מהו מקור המצווה של תלמוד תורה?

'''הגמרא במסכת ברכות'''(לה ב) מביאה את ר' חנינא בר פפא שהקשה משני פסוקים. באחד  כתוב "ולקחתי דגני בעתו"(הושע ב יא) ובשני  כתוב "ואספת דגנך"(דברים יא יד), לכאורה קשה, ה' נותן את הדגן או לוקח אותו? בהתבוננות מהקשר הפסוקים אפשר בפשטות לתרץ שה' נותן דגן מתי שעם ישראל עושה רצונו, ולוקח את הדגן כשעם ישראל לא עושים רצונו, וזהו באמת תירוץ הגמרא "ל"ק כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום".

לאחר מכן הגמרא מביא ברייתא ששואלת מה משמעות המילים "ואספת דגנך", כלומר מה באו מילים אלו לחדש לי? עונה הברייתא בשם ר' ישמעאל, "והגית בו יומם ולילה"- הייתי חושב שעל האדם ללמוד תורה כל יום כל היום בלי להפסיק לשום דבר, לכן באו המילים "ואספת דגנך" לומר שהפסוק "והגית וכו'" כפוף לפסוק "ואספת וכו'", כלומר על האדם לשלב בחייו מעבר ללימוד תורה גם עניינם של עבודה(בלשון הברייתא "ענייני דרך ארץ). אומר '''רש"י'''(ד"ה מנהג דרך ארץ) עבוד כדי שיהיה לך ממה להתפרנס.

רשב"י חולק על ר' ישמעאל ואומר שהמצב של שילוב תורה עם ענייני דרך ארץ, מלאכה, הוא לא אפשרי והעבודה תבוא על חשבון לימוד התורה(תורה מה תהא עליה?!). לכן אומר רשב"י שעל האדם ללמוד תורה כל היום ומלאכתו תעשה על ידי אחרים. בשעה שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנא' "ועמדו זרים ורעו צאנכם..." ובשעה שעמ"י לא עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמם שנא' ואספת דגנך.." ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' "ועבדת את אויביך..."

מדברי רשב"י עולה קושייא. הפסוק "ואספת דגנך.." נאמר בהקשר שעם ישראל עושה רצון ה', ועמ"י נמצא במצב טוב, שכתוב: "והיה אם שמוע.. לאהבה את ה' אלוקיכם.. ונתתי מטר ארצכם וכו'". רשב"י מפרש ש"ואספת דגנך" זה לא המצב האידאלי, כלומר שזה לא מצב טוב של עמ"י, נשאלת השאלה איך פירושו של רשב"י על הפסוק הספציפי "ואספת דגנך" מסתדר עם הקונספט של הפסוקים שלפני ואחרי.

'''המהרש"א'''(דרוש מקור) מוסיף שלמרות שכתוב ואהבה וכו' ונראה כאילו זה כן המצב האידאלי, זה עדיין לא המצב האידאלי של עבודת ה'. ההוכחה לדברי המהרש"א והתוס' היא שבמקום אחר כתוב בנוסף ל"בכל נפשכם ובכל לבבכם"- "בכל מאודך" ובפסוקים שלנו כתוב רק בכל נפשכם ובכל לבבכם, כלומר חסר בכול מאודכם. מפה מובן שעמ"י לא היה מוכן לעבוד את ה' על חשבון כספם ולכן באמת נענשו על עניין הפרנסה. ולכן יוצא שר' חנינא לא חולק על רשב"י.  

לכאורה מסוף מהלך הגמרא נראה שני דברים:

1. שהגמרא מכוונת אותנו יותר לכיוון של ר' ישמעאל מאשר רשב"י.

2. שהגמרא מכוונת אותנו שהעבודה היא רק צורך ולא ערך .

'''במסכת מנחות'''(צט ב) מובאת משנה בה מוסבר איך היו מבצעים את החלפת לחם הפנים, שצווה תמיד להישאר על השולחן. ת"ק אומר צריך קודם כל לשים את הלחם הבא ורק אח"כ לקחת את הקודם, כדי שתמיד יהיה לחם על השולחן. כי כתוב "תמיד", ולפי דעת ת"ק הכוונה ללא הפסק בכלל. לעומת דעה זו סובר ר' יוסי שאפשר קודם כל להוריד את הישן ורק אחר כך לשים את החדש אפילו עבר כמעט יום שלם בלי לחם על השולחן. ר' יוסי מפרש את המילה "תמיד" כל יום וכל לילה, שלא יעבור עליו לילה שלם בלי לחם.  

הגמ' מביאה את ר' אמי שמשליך שני דברים מדבריו של ר' יוסי: אחד, משליך בין מצוות לחם הפנים למצוות "לא ימיש ללמוד תורה", והשלכה שנייה בין המילה "תמיד" למילה "ימיש". יוצא מדבריו של ר' יוסי שלא צריך ללמוד תורה באמת כל היום וכל הלילה אלא מספיק שאדם למד קטע קטן ביום וקטע בלילה והוא יצא ידי חובת "לא ימוש ספר התורה.. יומם ולילה", שכל עיקרה הוא שלא יעבור לילה בלי לימוד תורה. לפי תנא קמא החיוב הוא ללמוד תורה כל היום וכל הלילה בלי הפסק, ורק מצד צרכים אחרים של האדם המצווה לפעמים מצטמצמת.

לאחר מכן הגמ' מביאה את דברי ר' יוחנן בשם רשב"י שאומר שמספיק אפילו לאדם לקרוא קריאת שמע והוא יי"ח "לא ימוש". ר' יוחנן בשם רשב"י מוסיף שאין לומר דין זה בפני עם הארץ. רבא חולק על ר' יוחנן ואמור שלפי רשב"י מצווה להגיד דין זה לעם הארץ.  

הגמ' מביאה סיפור ששאל תלמיד את ר' ישמעאל, אם הוא{שלמד כבר את כל התורה) יכול ללכת ללמוד חכמה יוונית, ר' ישמעאל ענה לו שאם הוא ימצא זמן שהוא לא יום ולא לילה שילמד בו חכמה יוונית. במילים אחרות אומר לו ר' ישמעאל החיוב הוא ללמוד כל היום וכל הלילה! ולכן אי אפשר ללמוד משהו אחר על חשבון לימוד התורה!

חשוב לזכור: המקור העיקרי ללמוד תורה מהתורה  הוא: "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם"(דברים ה א)

יש עוד לימוד, שכתוב ו"שיננתם" שיהיו דברי התורה מחודדים בפיך שאם ישאלו אותך תוכל לענות מבלי לגמגם(קידושין ל א).

הפסוק "והגית בו יומם ולילה" מדבר רק על הדרך של הלימוד ללא שום עניין בתוצאה, לעומתו הפסוקים המובאים לעיל, ושיננתם, ולמדתם אתם ושמרתם לעשותם", מדברים על הדרך והתוצאה. כלומר תלמד תורה בשביל שתדע איך לקיים. מפה יוצא שלפי ר' שמואל מותר ללמוד חכמה יוונית, אדם שסיים את התורה ויודע איך לנהוג לא חייב בכלל ללמוד תורה, כי כל מה שמעניין את ר' שמואל זו התוצאה ולא הדרך, כי הפסוק היחידי שמדבר על עיקרון הלימוד בעלמא, לפי זמן ללא כל תוצאה הוא "והגית בו יומם ולילה" ואותו ר' שמואל מוציא מהעסק.

לסיכום הדעות. בברכות:

במנחות:

יוצא לנו שרשב"י בברכות סובר כמו ר' ישמעאל במנחות, ולהפך. רבי ישמעאל  ורשב"י חולקים על עצמם בין מסכת ברכות למסכת מנחות.

'''תוס' ר"י החסיד''' על הסוגייא בברכות מסביר, שדברי רשב"י במסכת ברכות, "תורה מה תהא עליה", לא באו להגיד שלימוד תורה הוא חובה אלא באו להגיד שהם מצווה בעלמא. לעומת זאת דברי רשב"י המובאים במסכת מנחות, שיכול לפטור עצמו מחובת לימוד תורה בקריאת שמע של שחרית וערבית, הם מדברים על חובת לימוד התורה. כלומר לפי תוס' ר"י החסיד, יש שני מצבים: 1. מצווה קיומית- מומלץ מאוד לעשותה 2. מצווה חיובית(מלשון חובה)- חובה לעשותה. במסכת ברכות רשב"י אומר לאדם שכדאי לו ללמוד תורה כל היום וכל הלילה, אבל זו רק מצווה קיומית שהיא לא חובה, ובמסכת מנחות אומר רשב"י שהאדם חייב לפחות לקרוא קריאת שמע שחרית וערבית כדי לצאת יי"ח לימוד תורה, יצא ידי חובת המצווה החיובית "לא ימיש".(ההוכחה לדברי תוס' ר"י החסיד היא שרשב"י בברכות לא מקשר את דבריו לשום פסוק משמע שהוא לא מדבר שם על חובה אלא על מצווה בעלמא.)

'''רש"י''' מפרש (ד"ה "והלא מושבע ועומד הוא") שני פירושים מאיפה האדם כבר מושבע על לימוד התורה:

הגמרא מעלה אפשרות שאולי השבועה שהאדם נשבע וחלה עליו, זה רק שבועה לצורך זירוז, כלומר לא באמת שבועה מצד הדין, אלא רב גידל בא לחדש לי שמותר לאדם להגיד שבועה כדי לזרז את עצמו. אבל הגמ' דוחה את האפשרות הזאת מכיוון שזה בדיוק מה שרב גידל חידש לי בדין הקודם.

 

לכן הגמרא מתרצת שמיכוון שהאדם יכול לפטור עצמו מהשבועה של הר סיני (היינו חיוב לימוד תורה) כבר בקריאת שמע של שחרית וערבית, שזהו הדבר עליו נשבע בהר סיני ולא מעבר{שיטת רש"י} ,לכן האדם יכול להישבע על דבר תורה כי זה לא מה שהוא נשבע עליו בהר סיני. יוצא מהסבר זה של הגמ', שהגמ' פה ממשיכה עם רשב"י והתירוץ שתירצנו בדבריו, שהחובה היא רק קריאת שמע, והמצווה{שהיא לא חובה} זה הלימוד תורה שמעבר.

 

 

וכך גם יסביר הרנב"י  את המימרא "כיוון דאי בעי פטר נפשיה חייל שבועה עליה", כלומר תיאורטית אדם יכול לקרוא ק"ש כל היום כולו ולצאת יי"ח. (כלומר אדם לא מחויב על לימוד תורה ספציפי, אלא הוא מחויב ללמוד תורה באופן כללי כל היום כולו).