הבדלים בין גרסאות בדף "נקובת הוושט"

הנפקא מינה העיקרית בין [[טרפה|טרפה]] לבין [[נבלה|נבלה]] היא שבעוד ש[[טרפה|טרפה]] לא מטמאת את הנוגע בה, ה[[נבלה|נבלה]] מטמאת את נושאה בטומאה הנקראת טומאת [[נבלה|נבלה]]. נפקא מינה נוספת היא בשאלה האם על בנה של הבהמה הפסולה הנשחטת חל ציווי "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", אם האב הנשחט יוגדר כ[[טרפה|טרפה]] יהיה אסור לשחוט את בנו באותו היום, ברם אם האב יוגדר כ[[נבלה|נבלה]] אז יהיה מותר לעשות זאת.  

ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&hilchos=29&perek=3&halocha=19&hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש"י''' בבא קמא (עח: ד"ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב"ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&hilchos=60&perek=2&hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט נבלה מחיים?<BR/>

בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&st=&pgnum=112&hilite= (יו"ד לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים בנבילה לבין דין טומאת הנבלה. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד"ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, יכול להיות נעוץ בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. או מדין ילקה מי שיאכל אותה, כאשר הנפק"מ היא לעניין זה שצריך להתרות בלאו עליו המותרה מתכוון לעבור.<BR/>

ה'''פלתי''' (יוד לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור נבלה לבין דין טומאת נבלה. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.<BR/>

לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד"ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין טומאת הנבלה לאיסור נבלה, מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.

גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&st=&pgnum=125 (יו"ד לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש"ך''' תירוץ שונה, ומסביר שכוונת הרמב"ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב"ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&st=&pgnum=79 (יו"ד לג ד"ה "ושט")] בשיטת הרמב"ם.

תירוצם של ה'''ש"ך''' וה'''ב"ח''' קשה מפשט לשון הרמב"ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת הרמב"ם, הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת לנבלה רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה'''אחיעזר''' (הפניה לדברי האחיעזר) לעיל ואכמ"ל.