משתמש:אהרון טריף

החל מדף י: עוברת הגמ' לדון בהלכות עיבור השנה, הנושא המרכזי שנדון בהקשר זה, הוא בירור הסיבות שבגללן יש לעבר את השנה, ומהו מקורן ותוקפן של סיבות אלו. מביאה הגמ' בשם פ"ב בתוספתא מס' מימרות המתייחסות לגורמי עיבור השנה. - "ת"ר אין מעברין את השנה אא"כ הייתה צריכה מפני הדרכים, ומפני הגשרים, ומפני תנורי הפסחים, ומפני גליות של ישראל שנעקרו ממקומן..." - "ת"ר אין מעברין את השנה לא מפני הגדיים, ולא מפני הגדיים, ולא מפני הטלאים, ולא מפני הגוזלות לא פירחו, אבל עושין אותן סעד לשנה" - ת"ר על שלושה דברים מעברין את השנה, על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה. על שניים מהן מעברין ועל אחד מהן אין מעברין."- נראה שהגמ' והראשונים התייחסו לתנאים אלו כגורם המרכזי לעיבור השנה, אלא שנחלקו בהגדרתם וממילא בנושא המרכזי העמוד מבעד להם ושבגינו נזקקים אנו כלל למושג עיבור השנה. תוס' - שלושת הזמנים הכתובים בברייתא מקורם בתורה, תקופה- "חג האסיף תקופת השנה"-סוכות. אביב- "שמור את חודש האביב"-פסח. פירות האילן- "וחג הקציר ביכורי מעשיך"-שבועות. דבריו הנ"ל נאמרו כקושיה להסבר רש"י שביאר, מדוע אליבא דרשב"ג מסתפקת הגמ' שמא יש לעבר את השנה רק בגלל התקופה, ומבאר רש"י שההסתפקות מובנת, שכן התקופה הוא התנאי היחיד מבין השלושה שמקורו מהתורה. כנגד טענה זו נזעק התוס' ואומר שכל שלושת הזמנים מהתורה. הנראה לומר ביסוד שיטתו הוא, שרצתה התורה להתאים באופן מדויק ומושלם את מועדי השנה העבריים לחודשי החמה. התאמה זו באה לידי ביטוי בשלושה מועדים הנ"ל, ובהם נמדוד אם אכן נשמרת היא כהלכה. יוצא שעיבור השנה אינו אלא בשביל שיבואו שלושה רגלים בזמן הקבוע להם. ביחס לברייתא המונה סיבות נוספות שאינן קשורות למועדי השנה, הדרכים הגשרים תנורי הפסחים והולכי הגליות, לאלו יתחייס תוס' כמקרי קיצון חד פעמיים, ולכשיקרו יש להתעלם מחשבון העונות ולמרות זאת לעבר את השנה. רש"י- רק התקופה נאמרה במפורש בתורה, ובכלל גדר התקופה נכללים שני זמנים, תקופת תמוז ותקופת טבת. תקופה- תקופת טבת ותמוז כאמור. פירות האילן- מבאר שע"מ שעולי הרגל יוכלו להביא את ביכוריהם בשבועות, יש לתאם ולבדוק שהחג יוצא בתאריך בו הפירות בשלים ומוכנים לכך. אי בשלות הפירות בזמן זה תאלץ את העולים לרגל בשבועות לטרוח ולעלות פעם נוספת. אביב- ע"פ הפסוק בשמות ט' לא' "והפשתה והשעורה נכתה כי השעורה אביב והפשתה גבעול" כלומר האביב בא לציין את איכותה של התבואה ולא את עונת השנה. המצב בו עומדת התבואה בבשלותה ומוכנה לאכילה נקרא ע"פ התורה אביב. יוצא שלשיטת רש"י התקופה היא הגורם המרכזי שבגללו נעבר את השנה, ושאר התנאים מהווים גילוי מילתא להתקיימותו של זה הראשון . נדרשת התאמה כללית בין חודשי הלבנה לחודשי החמה, ומתבצעת היא ע"י חישוב התקופה. כמו כן מתבאר "היד רמה" על רש"י "דאטו משום טירחא דעולי רגלים נקום ונעקרינהו לכולהו מועדות", כלומר רואה הוא בדברי רש"י פרט טכני לא מהותי, וכן נראה אף מדברינו. לעומת תוס' המצריך התאמה מדויקת של החמה לכל מועדי השנה, רש"י רואה בהתאמה זו צורך כללי ולא ספציפי לזמן ומועד מסוימים. רמב"ם - "על שלושה סימנין מעברין את השנה: על התקופה, ועל האביב, ועל הפירות. כיצד? ביה"ד מחשבין ויודעים אם תהיה תקופת ניסן בשישה עשר בניסן... מעברין... כדי שיהיה הפסח בזמן האביב, ועל סימן זה סומכין ומעברין ואין חוששין לסימן אחר ." לשיטתו, לאף אחד מאותם סימנים המנויים בגמ' אין טעם וסיבה עצמיים, ומטרת כולם הוא להוות סימן לעיקרון המרכזי בו אנו חפצים, והוא קביעת פסח בחודש האביב. ביחס לברייתא לעיבור השנה מפני הגשרים והדרכים, ניתן לומר כפי שאמרנו בשיטת רש"י ותוס', ושבמקרי קיצון ניתן לתת משקל אף לטעמים אלו. כמו כן ניתן לומר שאמנם נתייחד חג הפסח משאר המועדים בכך שחלותו תלויה בהתאמתו לחודש האביב ולזמן מסוים, משאין כן בשאר המועדים, למרות זאת אין זה אומר שבהם לא איכפת לנו כלל מתי הם יחולו. ניתן לומר שאף בהם מצריך הרמב"ם התאמה לעונות השנה, אלא שנבחר חג הפסח להיות נקודת ציון לאותה התאמה מבוקשת בין חודשי החמה ללבנה.