ברכת הדלקת נרות שבת

מקורות
רמב"ם:	שבת ה א
שולחן ערוך:	אורח חיים רסג ה,ח

חיוב הברכה על הדלקת נרות שבת, נוסח הברכה וזמנה.

החיוב לברך

כ' בסדר רב עמרם גאון (סדר שבתות), שהמדליק נר של שבת צריך לברך 'ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של שבת'. וכן הוא בתשובת הגאונים (ליק פב/שערי תשובה צא) בשם רב שרירא גאון ורב האי גאון, שאף שאינה מוזכרת בתלמוד, הלכתא היא ולא מנהג, שהרי כתוב בגמרא (שבת כה ב) שהדלקת נר בשבת חובה. וכ"כ בתשובת רב נטרונאי גאון (אורח חיים סו), וספר הפרדס (שסד), וכן כתב הרמב"ם (שבת ה א), שמברכים כדרך שמברכים על כל הדברים שהוא חייב מדברי סופרים.

אבל באור זרוע (ב יא) ובמרדכי (שבת רצג) הביאו בשם רבנו משולם שאין לברך על הדלקת הנר, וכ"כ שם בהגהות מרדכי (שבת רצד) בשמו, וכתבו הטעם לפי שאין ההדלקה גמר עשיית המצווה, אלא רק בשעת אכילה, וכל מצווה שאין עשייתה גמר מלאכתה אין מברכים עליה. אבל בשם ר"י כתב שם שחשיב הדלקה גמר מצווה לפי שיש אור בבית ויכולים לישא הכלים לשלח, וכן הוא בראבי"ה (קצט) בשם ר"ת.

ובתוספות (שבת כה ב ד"ה חובה) הביא שיש שרוצים לומר דאין לברך על הדלקת נר שבת, ולמדו כן ממים אחרונים, דגם לגביהם כתיב 'חובה' ואעפ"כ אין מברכין עליהם, כמו שכתב בעל הלכות גדולות המובא בתוספות (חולין קה א ד"ה מים). וכן מובא בארחות חיים (הדלקת נר בער"ש א). אבל רבנו תם שם דחה דבריהם דלא דמי כלל, דמים אחרונים באים משום הצלה ממלח סדומית, ואילו מצות הדלקת נר היא משום עונג שבת, ואין ללמוד מ'חובה' ל'חובה'.
עוד הביא שם שיש אומרים שאין לברך לפי שאם היה לו כבר נר דלוק מבעוד יום הרי אינו צריך לכבותו ולחזור ולהדליק, ואם כן אין המצווה בהדלקה עצמה, אלא במה שיש לו אור בבית בשבת (וכעין זה משמע הלשון הרמב"ם שם), וגם זה דחה ר"ת שבאמת בכה"ג צריך לכבות ולחזור ולהדליק, ואף אם לא היה צריך, מ"מ שפיר יש לברך כשמדליק, דומיא דכיסוי הדם שאף שאם כסתו הרוח פטור, מ"מ כשמכסה הוא מברך. וכן בתינוק שנולד מהול, שאיכא מ"ד שאין צריך להטיף ממנו דם ברית, שעיקר המצווה היא שיהיה מהול, ואעפ"כ כשמל מברך. והובא כל זה גם ברא"ש (ב יח), ובטור (אורח חיים רסג) ובמרדכי (שבת רצד).

והסכימו הראשונים רובם ככולם שיש לברך על הדלקת נר שבת. ראה שבלי הלקט (נט), אור זרוע (ב יא), כל בו (לא), ספר הרוקח (מו), אורחות חיים (הדלקת נר בער"ש א), ספר המנהיג (שבת יז), וכן פסקו הטור (אורח חיים רסג) ושלחן ערוך (רסג ה).

טעם המחלוקת

בטעם מחלוקת הראשונים יש לבאר דהמחייבים לברך ס"ל דיש מצוה בההדלקה עצמה, ואילו הפוטרים מברכה סוברים שהמצווה היא שיהיה נר דלוק בבית, ולא ההדלקה עצמה. וכן נראה מדברי התוס' שם, שכתב בשמם שאם יש לו נר דלוק אינו צריך לכבות ולחזור ולהדליק, ומבואר מזה דליכא מצוה כלל בהדלקה עצמה, אלא רק במה שיש אור בבית. וכן במרדכי הנ"ל בשם ר' משולם, משמע שליכא מצוה בהדלקה, שכתב שגמר מלאכת המצוה אינו בהדלקה, אלא המצוה היא במה שסועד לאור הנר ובזה הוא מענג את השבת, וכ"כ לבאר בשו"ת ציץ אליעזר (א כ יא ד"ה מבואר לנו). אבל מורו ורבו בשו"ת הר צבי בכמה מקומות (א קמג ד"ה אולם להלכה, ב קיד ד"ה ולענין) כתב דעיקר המצוה היא שיהיה נר דלוק, ודייק מלשון הרמב"ם, וגם יישב בזה הא דהתיר המג"א לברך על הדלקת הגויה.

ועיין בחידושי הגר"ח מבריסק (שבת כג ב) שכתב בדעת הרמב"ם דיש שני דינים בהדלקת נרות, אחד הוא משום כבוד שבת, שזה מעשה ההדלקה עצמו קודם השבת, ואחד משום עונג שבת וזה בשבת עצמה שאוכל ושותה לאור הנר. וכעין זה יש בביאור הגר"א (אורח חיים תקכט ה). ולפי"ז צ"ל דהראשונים דפוטרים ואוסרים לברך ס"ל דליכא מצוה בהדלקה משום כבוד שבת, אלא רק בשבת עצמה ומשום עונג.

נוסח הברכה

ברמב"ם (שבת ה א) כתוב הנוסח 'להדליק נר של שבת', וכן הוא בסדר רב עמרם גאון (סדר שבתות) ובספר המנהיג (שבת קמו).
אבל בהגהות מיימוניות (ה א) כתב הנוסח 'לכבוד שבת', וכן הוא באור זרוע (ב יא) בשם הירושלמי (ולפנינו בירושלמי ליתא).
והשלחן ערוך העתיק נוסח הרמב"ם, וכן המנהג בכל קהילות ישראל.

כתב אליה רבה (י) דכשמדליק ב' נרות או יותר מברך 'להדליק נרות', אלא שאם בירך 'נר' יצא, והביאו פרי מגדים (אשל אברהם יא) וחלק עליו, והכריע לומר 'נר' גם כשמדליק כמה נרות, לפי שעיקר הדין הוא נר אחד, ומ"מ אם בירך 'להדליק נרות' יצא, וכן הכריע משנה ברורה (כב) וכף החיים (לח).

נר של שבת קודש

כתב בשו"ת יביע אומר (ב אורח חיים טז יח) שיש הנוהגים לומר 'להדליק נר של שבת קודש', ואין לו מקור בראשונים, והוא דן שם אם חשיב הפסק או לא, ומסיק דלא הוי הפסק כיון שהוא מענין הברכה, אך כתב שאעפ"כ לא יעשום קבע שלא להוסיף על מה שתקנו חז"ל.
ועיין בשו"ת משנה הלכות (טו רג ד"ה ולפענ"ד קושית החת"ס) שהביא כך את נוסח הברכה בתוספת 'קודש' אף שלא דן שם בזה, אלא מענין אחר.

ובתשובות והנהגות לרב שטרנבוך (א ער) גם הביא מנהג זה, ושכן מצא בסידור הרש"ז ובסידור קרבן מנחה, וכתב שאינו יודע על מה סמכו. ולבסוף מסיק שם שהכל תליא אם מקבלת שבת בהדלקה או לא, דאם מקבלת שבת בהדלקה ראוי לה להוסיף קודש, שבזה מרמזת על קבלת קדושת היום, אך אם מתנה שלא לקבל שבת בהדלקה, לא תאמר קודש.

מתי מברך

הרמב"ם (שבת ה א) כתב דצריך לברך קודם ההדלקה, וכ"כ בארחות חיים (הדלקת הנר בערב שבת א).

גם המרדכי (שבת רצג) כתב דיש לברך קודם ההדלקה עובר לעשייתן, אבל הוסיף דהמדליק יהיה בדעתו שלא לקבל שבת עד אחר הדלקת הנר. משמע דאם לא היה בדעתו כן, מקבל שבת בברכה ושוב אסור לו להדליק.
והדרכי משה (ב) הביא דברי מרדכי אלו, וכתב דהמנהג לברך אחר ההדלקה. ובמהר"י וייל חידושי דינים והלכות (כט) כתב דקצת נשים נוהגות שאחר ההדלקה פורשות ידיהן כנגד הנרות ואז מברכות ומסלקות ידיהן, כי היכי דלהוי עובר לעשייתן. וסיים הדרכ"מ על דבריו, שכן הוא המנהג, וכן הכריע בהג"ה (אורח חיים רסג ה) ולא ביאר בזה טעם.
אבל הבית חדש (ג) הביא טעמו של מהר"י וייל בלשונו, שהטעם בזה הוא שהנשים נהגו שמקבלות עליהן שבת בהדלקה, ואם תברכנה קודם, שוב לא תוכלנה להדליק. וכתב הב"ח שלפי"ז האנשים שבהם אין מנהג לקבל שבת בהדלקה, ידליקו אחר הברכה.
ועיין ברמ"א (רסג י) שגם כתב מנהג זה שנשים מקבלות שבת בהדלקה, והוא ע"פ המרדכי הנ"ל, ואמנם אפשר לפרש בדבריו דנשים לאו דווקא אלא ה"ה לאיש המדליק, וכדמשמע בתשב"ץ קטן (יד), אבל במגן אברהם (יח) פירש דעתו כהב"ח.
ולפי ביאור טעם המהרי"ו יוצא דלשיטות הסוברות שקבלת שבת אינה תלויה בהדלקת הנר, נראה פשוט שאין לברך אחר ההדלקה, דקיי"ל בכל המצוות כולם שמברך עליהם עובר לעשייתן, והוא הדין להדלקת נרות שבת. ורק לשיטת בעל הלכות גדולות ודעימיה שסוברים שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנר, ושמשום כן יש להקדים הדלקת נרות שבת לנרות חנוכה, יש מקום לחשוש ולברך אחר הדלקה. (ראה עוד). ואף לשיטה זו יש מקום לדון, לפי שאפשר שאינה מקבלת שבת בברכה אלא בהדלקה.
ובגליון רעק"א לשו"ע (ד"ה דלא חלקו חכמים) הקשה למ"ד שיש לברך אחר ההדלקה, אמאי אינה מקבלת שבת אחר הדלקת נר ראשון, והרי לא גרע הדלקה מברכה, ונשאר בצ"ע. אמנם אפשר שהם ס"ל שהברכה חמורה יותר, דמקבלת שבת בפיה.

ולשון השלחן ערוך (אורח חיים רסג ה) 'כשידליק יברך', משמע שיברך קודם ההדלקה, שאל"כ הוה ליה לפרש. וגם לדעת רוב הפוסקים דעת מרן היא שאינו מקבל שבת בהדלקה ולא בברכה, וכדעת רוב הראשונים שם דפליגי על בה"ג.
ועיין בשו"ת יחוה דעת (ב לג) שדייק מדברי מרן (י) שגם אליבא דבה"ג יש לברך תחילה ואח"כ להדליק, שהרי כתב 'שאחר שבירכו והדליקו', משמע דקודם מברכות. וזה כתב לדעת בה"ג שמקבלת שבת בהדלקה. וכן הכריע גם ביביע אומר (ב טז, ו מח יא).

שכחה לברך

נשאל מהר"י ברונא (פד) על דבר אשה ששכחה לברך על נרות שבת שהדליקה, ונזכרה רק לאחר שיצאו הקהל מבית הכנסת, והשיב שאין לה לברך, כיון שכבר אינו זמן הדלקה, ואף שלגבי שחיטה כתב האו"ז שיברך אחר השחיטה וכיסוי, שאני התם, דזמן שחיטה הוא. וכתב טעם נוסף לחלק, ד'להדליק' להבא משמע, מה שאין כל 'על השחיטה' דלשעבר משמע. עכת"ד.
והנה לטעם ראשון שכתב, מבואר דאם נזכרה קודם שקיעה, יש לה לברך, דאכתי זמן הדלקה הוא. אבל לטעם שני ד'להדליק' להבא משמע, אפילו קודם שקיעה אין לה לברך.
ובשיירי כנסת הגדולה (הגהות הטור יא) כתב דמוכח מדבריו שאם נזכרה קודם זמן איסור שמברכת. וכתב בשו"ת בצל החכמה (ד נז) דאף שלטעם השני אין לה לברך אפילו קודם זמן איסור, ד'להדליק' להבא משמע, מ"מ לפי מה דפסק הרמ"א (רסג ה) דמברכת אחר הדלקה, בלא"ה לא ס"ל האי טעמא, ונשארנו עם הטעם הראשון דכל זמן ההדלקה יכולה לברך.

ברכה לאחר זמן הדלקה

בהגהות על ספר מנהגים טירנא (מנהג של שבת כו) הביא שכתב מהר"ש בשם מהר"ם שאשה המדליקה מבעוד יום לפני חופה, ואינה רוצה לקבל שבת עד אחר החופה, לא תברך על ההדלקה, אלא בחשיכה תפרוש ידיה על הנרות ותברך, או תאמר לגויה שתדליק אחר חשיכה ותברך היא בעצמה. וכתב ההגהות שם שהוא תמוה, דהא אין לברך על דלוקה ועומדת. ובמהרי"ו התיר להדליק בעוד היום גדול ולברך כדי שיהיה עובר לעשייתן. והביא עוד משו"ת מהר"ם מינץ (פז) שנמצא בקובץ אחד שמברכים על הנרות אחר היציאה מבית הכנסת, והוא (מהר"ם מינץ) כתב לשואל שאינו סובר כן.
והביא כל זה המגן אברהם (יא), וסיים דמ"מ בדיעבד אשה ששכחה לברך, יכולה לברך אחר חשיכה ולסמוך על מהר"ש.
ובפרי מגדים (יא) תמה על דבריו דאף שכל זמן שלא נגמרה המצווה רשאי לברך, זהו דווקא כגון תפלין או בדיקת חמץ שעדיין יכול לקיים המצוה, אבל הכא הרי אסורה להדליק. וגם האליה רבה (י) השיג עליו כן מכח דברי מהר"י ברונא הנ"ל, ומסיק דלא כהמג"א בזה, וראה גם בס' ישועות יעקב (ב). גם בבאר היטב (ט) אמנם הביא דברי המג"א, אבל במקום אחר (ג) כתב כדברי מהר"י ברונא.
אבל בשו"ת לבושי מרדכי (מהד' רביעאי יט) כתב להלכה מי ירים ראש לחלוק על רבינו המג"א בדיעבד, ושפיר חשיב עובר לעשייתן, שעיקר מצוות הדלקה שיהיה סעודה אצל הנר, ודומה בזה לטלית ותפילין.

וראה בשו"ת נחלת שבעה (ח) שנשאל על אשה שמסופקת אם בירכה על ההדלקה או לא, אם צריכה להדליק מכאן ולהבא ג' נרות. ומחלק שם בין אם הדליקה מבעוד יום כאשר עדיין אינו זמן הדלקה לבין אם הדליקה בזמנה, ע"ש. ומתוך דבריו משמע דס"ל דשפיר שרי לברך שלא בשעת הדלקה, אף לאחר זמן. ומ"מ לענין ברכה אחר חשיכה, אינו מוכרע בדבריו.

ובשו"ת בצל החכמה (ד נז) דן לגבי ברכת 'שעשה ניסים' ברואה נר חנוכה בשבת, והאריך בהבאת דברי הפוסקים בנידון דידן, ונושא ונותן בדבריהם, ודבריו נוטים כדברי המג"א דשרי לברך 'להדליק נר של שבת' אף בשבת עצמה, אם כי לא כתב בזה הכרעה.

ובמשנה ברורה (כא) נראה שנוטה להכריע כדעת האחרונים בזה, ודלא כהמגן אברהם. אמנם עד השקיעה עדיין יכולה לברך.
אבל בילקוט יוסף (שבת א עמ' קסב) הכריע דאין לברך כלל אחר שגמרה להדליק, ורק אם נשאר לה עוד נר להדליק, יכולה עוד לברך, אך משסיימה להדליק כל הנרות, הפסידה את הברכה. וסמך דבריו על ספר חקר הלכה לנדא (ב י) שהביא דברי ישועות יעקב הנ"ל שהדלקת נר שבת היא מצווה נמשכת כציצית ותפלין ומותר לברך עליה כל זמן שהנר דולק, והוא חלק עליו וכתב דשאני ציצית ותפילין שיכול להסירם כל רגע, ובמה שאינו מסירם, הרי הוא מקיים המצוה, מה שאין כן נר שאינו יכול לכבותו, שהרי קיבל שבת בהדלקה. וגם שכאן אי אפשר לומר 'להדליק' שהרי אסור לו להדליק. ומסיק שם בסו"ד שגם הפוסקים שכתבו כן י"ל שכוונתם תוך כדי דיבור. (ראה עוד).
ואם דברי הרב ילקוט יוסף נסמכים על בעל חקר הלכה הנ"ל, הרי ששוברו בצדו, שהוא לא כתב כן אלא לשיטתו שמקבלת שבת בהדלקה, אבל הרב ילקוט יוסף כתב להלן (עמ' קעט) שהעיקר להלכה שאין האשה מקבלת שבת בהדלקה.

ברכת שהחיינו

לסוגיה זו בהרחבה, ראו ברכת שהחיינו על מצוות

היעב"ץ בסידור בית יעקב (דיני ערב שבת לב) כותב שפעם ראשונה שמקיים המצוה של הדלקת נרות שבת, מברך שהחיינו כדין כל המצוות. וכן העלה להלכה בשו"ת תורת יקותיאל (ס) על פי דברי הטורי זהב (אורח חיים כב א), שכתב לגבי ציצית ותפילין, שבפעם הראשונה שמברך עליהם, יש לו לברך גם שהחיינו, ולמד כן מדברי הרמ"א (יורה דעה כח) לענין כיסוי הדם, וכן הדין בכל המצוות שעושה בפעם הראשונה, וא"כ כ"ש לנידון דידן שהאשה אין לה מצוות כל כך, כי אם שלושה ובודאי שמחה גדולה היא לה. וסיים שם דאף לפי המגן אברהם (אורח חיים כב א) שכתב דאין לברך על ציצית ותפילין שאינן באות מזמן לזמן, מ"מ הכא מודה מפני שהדלקת הנר באה מזמן לזמן. ושוב חזר (צד) וחיזק דבריו שנית, וביאר דמ"מ איש אינו מברך שהחיינו לפי שעושה כן באופן זמני, ולא מתחנך למצווה, שהרי לעולם אם יש אשה עמו היא קודמת לו. ועיי"ש עוד שהאריך לחלק בין הדלקת הנר לספירת העומר שאין מברכים בה שהחיינו. ובמהדורא תניינא (טו) ביסס דבריו באריכות וכתב שאין בזה שום חשש ברכה לבטלה, אלא אדרבה שכר ברכה בידה.

אבל בשו"ת תשובה מאהבה (ב רלט) לתלמיד הנודע ביהודה, האריך בזה והעלה שלא לברך שהחיינו על הדלקת נרות, והמורה שהורה בזה לברך טעה בהוראה, ואף שיש ללמד עליו זכות שאינה ברכה לבטלה, מ"מ אין הדין כן. וכן החזיק אחריו בשו"ת ציץ אליעזר (יג כד) וכתב שאין המנהג לברך, והביא ראיות לחיזוק המנהג. וכדברים האלה כתב גם בשו"ת משנה הלכות (ז לח) שכמדומה שאין מנהג העולם לברך, ואם רוצה לצאת ידי כל הדעות, תברך על פרי או בגד חדש, או תברך בלא שם ומלכות. גם בשו"ת יחוה דעת (ב לא) החמיר בזה וכתב שאף ברכה שאינה צריכה יש בזה, ושאין לברך שהחיינו בהדלקה ראשונה.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

• בענין ספרדים הנוהגים להדליק נר שבת לפני הברכה - עמוס שושן, 'קול ברמה' י"ג, תשנ"ד.