קטגוריה:בית כנסת

הריסת בית כנסת

מקור האיסור בתורה יש ציווי שלא להרוס את ההיכל והמזבח, וכך כתוב במדרש (ספרי פרשת ראה סא'): "מנין לנותץ אבן אחת מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרות שעובר בלא תעשה תלמוד לומר ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם לא תעשון כן לה' אלהיכם". וכותב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (א, יז'): "וכן נותץ אבן אחת מן המזבח או מכל ההיכל או מבין האולם ולמזבח דרך השחתה לוקה שנאמר ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם". ובמניין המצוות הקצר כתב הרמב"ם (לא תעשה סה): "שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות ובתי מדרשות וכן אין מוחקין השמות המקודשין ואין מאבדין את כתבי הקדש שנ' אבד תאבדון וכו' ואשיריהם תשרפון לא תעשון כן לה' אלהיכם". נחלקו האחרונים איך ללמוד את דברי הרמב"ם הללו.

האיסור מדברי חכמים בלבד

מדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה רואים שאין איסור גורף להרוס כל דבר מהר הבית אלא רק ההיכל ובין האולם ולמזבח, א"כ נוכל לדייק, וכך מדייק המנחת חינוך (מצווה תלז) שאין חיוב מלקות על מי שהורס בית כנסת (או משהו מבית הכנסת) שהרי אפילו על עזרת ישראל אין איסור, אז כל שכן בית כנסת שקדושתו קלה מקדושת המקדש שלא יהיה איסור תורה על זה. אלא זה איסור מדברי חכמים בלבד. וכך מדייק ברמב"ם החלקת יואב (או"ח סימן ד'). אומנם בספר המצוות נראה שהאיסור הוא מהתורה ולכאורה זו סתירה לדברי האחרונים הנ"ל. וכותב החלקת יואב שודאי שאין כוונת הרמב"ם בספר המצוות שהאיסור לנתוץ בית כנסת הוא מהתורה שהרי בדברי הרמב"ם הללו נכללים גם מחיקת ספרי הנבואה, וודאי שאין איסור תורה במחיקת ספרי הנביאים. אלא הרמב"ם מנה בכלל האיסור דברים שהם אסורים מהתורה ודברים שהם דרבנן במעין אסמכתא.

האיסור מהתורה

אומנם מצינו דרך אחרת באחרונים שסוברת שאיסור נתיצת בית כנסת הוא מהתורה. הדברי חיים (שו"ת או"ח ס' ג') כותב שאיסור נתיצת בית כנסת איסורו מהתורה שהרי נעשה בית הכנסת מקום וועד להתפלל בו, והביא לדבריו סיוע מדברי הרמב"ן בספר המצוות. וגם המשנה ברורה נראה שהסכים עם דבריו מטעם דומה, שהרי כתב (או"ח סימן קנב ס"ק יא'): "ואסור לסתור דבר - דהוי כנותץ אבן מן ההיכל דאסור משום שנאמר "את מזבחותם תתצון וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם" ובית הכנסת ובית המדרש גם כן נקרא מקדש מעט". בדבריו יש חידוש שכיוון שנקרא בית הכנסת מקדש מעט, גם בו יש איסור תורה בכל נתיצה. לפי דבריו אין קושי מדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, שהרי אין עדיפות מיוחדת לקדושת העזרה מאשר קדושת בית כנסת שהרי גם הוא נקרא מקדש מעט. א"כ מצינו מחלוקת אחרונים בהגדרת האיסור להרוס בית כנסת, האם הוא מהתורה או מדרבנן . יש כמה נפקא מינות בשאלה זו. (למשל אם לוקה מהתורה או האם נפסל לעדות בכך).

הריסת בית כנסת על מנת לבנות

הגמרא במסכת בבא בתרא אומרת (דף ג עמוד ב): "אמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי. איכא דאמרי: משום פשיעותא, ואיכא דאמרי: משום צלויי. מאי בינייהו? איכא בינייהו, דאיכא (בי כנישתא אחריתי) [דוכתא לצלויי]" רב חסדא אומר שאסור לסתור בית כנסת עד שיבנו בית כנסת אחר. ושני טעמים מוזכרים בגמרא: משום פשיעות או מפני שלא יהיה להם מקום להתפלל בזמן הבנייה. לכאורה פשט דברי הגמרא קשים שהרי אחרי שכבר בנו את הבניין החדש, איך יותר להרוס את הישן, מה צורך יש עכשיו בהריסת הבניין הישן שבעבור זה התיר רב חסדא את ההריסה? מבארים האחרונים (ביאור הלכה בסימן קנב ד"ה אא"כ) שמדובר שיש צורך לבניין החדש בהריסת הבניין הישן, למשל אם הם לוו כסף כדי לבנות את החדש ועכשיו הם פורעים את חובם מהבניין הישן. או למשל אם הבניין הישן מאפיל על הבניין החדש שאז הותר להרוס את הישן. ונראה לבאר בדרך נוספת שבאמת מצד קדושת בית הכנסת אין לנו בעיה להרוס את הישן כאשר יש בניין חדש כי כותבים הראשונים (ריטב"א במגילה דף כה עמוד ב ד"ה רמי ורמב"ן שם בדף כו עמוד ב על המשנה) שקדושת בית הכנסת פוקעת כאשר בנו בניין חדש (ובני העיר כבר לא חפצים בבניין הישן), וא"כ לא שייך לאסור עוד מצד קדושת בית הכנסת אלא רק מצד חשש שלא יהיה מקום להתפלל או שמא יפשעו בבניין בית הכנסת, וא"כ כאשר סר החשש הזה- כבר אין בעיה להרוס את הבניין הישן . לפי ביאור זה יוצא שכל מה שהותר לבני העיר למכור את בית הכנסת זה רק כאשר יש בית כנסת אחר שבנו ואין חשש של ההריסה של בית הכנסת. וכך פסק הרמ"א בסימן קנג, ז'. ועיין שם במגן אברהם ס"ק טז.

הגמרא מביאה נפק"מ בין הלישנות הללו ובזה יש מחלוקת בגירסא. לפי הגירסא שמביאים הראשונים, הנפקא מינה היא כאשר יש מקום אחר להתפלל בו, אז יש מחלוקת בין שתי הלישנות. (ממילא נבין שכאשר יש בית כנסת אחר, לכו"ע יהיה מותר), ולפי הגירסא הראשונית בגמרא הנפק"מ היא כאשר יש בית כנסת אחר, שאז תהיה מחלוקת האם מותר להרוס או לא. בהמשך הדברים נראה שהראשונים הסיקו מתוך כך גדרים שונים בהלכה. ממשיכה הגמרא במעשה: "מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתווא, ובנו בי סיתווא בקייטא". שני האמוראים התירו להרוס בית כנסת קיץ בחורף ובית כנסת החורף בקיץ. צריך לברר שתי עניינים במקרה הזה. כמו איזו לישנא פסקו אותם אמוראים. מה הייתה המציאות שם שבעקבותיה התירו האמוראים להרוס בית כנסת והאם מתחדש בכך גדר בדין.

שיטת תוס' בסוגיא- אין פשיעותא בשתי בתי כנסת

תוספות מביא כמה הסברים: הגה. בי קייטא ובי סיתווא הוי כמו איכא תיוהא ושרי ואם שתי בתי כנסיות היו בב' מקומות של קייטא ושל סיתווא איירי כגון דחזו בה תיוהא ועוד נראה כיון דיש שם בהכנ אחר אין לחוש אם לא יבנו זאת והא דקאמר דאיכא דוכתא לצלויי היינו שאין בהכנ ועוד מחמת קור וחום אין לחוש שמא יפשעו או בזמן גדול כל כך אין לחוש. לתוספות יש כמה הסברים להיתר של האמוראים: 1. בית כנסת של קיץ בחורף זה כמו שיש בבית הכנסת 'תיהוא' (-סדקים וכדומה),שהרי הבית כנסת לא ראוי לשימוש אז, ומותר להרוס את בית הכנסת במצב כזה. 2. אפשר לומר שהיו שם שתי בתי כנסיות והם ראו ממש תיהוא ולכן היה להם מותר. 3. כיוון שמדובר שהיו שם שתי בתי כנסת אין איסור להרוס בית כנסת אחד למרות שעוד לא בנו את השני. 4. כיוון שמדובר בקיץ וחורף שאז יש קור וחום, והזמן הוא ארוך ממילא אין חשש שמא לא יבנו את בית הכנסת. ההסבר הראשון והשני הם הסברים שלא מחדשים גדרי היתר אלא הם אוקימתא במקרה שם. ההסבר הרביעי מחדש מעט שלא חוששים לפשיעותא שלא יבנו כאשר יש זמן ארוך או כאשר יש מניעים אחרים לבנייתו. (ולקמן נדון בחידוש הזה). וההסבר השלישי מחדש גדר, שכיוון שיש בית כנסת אחר מותר להרוס את הבית כנסת הראשון וכל האיסור להרוס בית כנסת אחר הוא רק כאשר יש רק מקום אחר להתפלל בו, אבל כאשר יש בית כנסת אחר מותר. ואומר המהרש"א שתוס' סוברים שאותם אמוראים חששו (בין למ"ד צלויי ובין-) למ"ד פשיעותא. יוצא שתוספות חידשו שאין חשש פשיעותא כאשר יש שתי בתי כנסת.

שיטת הרשב"א והר"ן- חידוש בהגדרת פשיעותא

הרשב"א והר"ן כותבים שמוכח מהמעשה של אותם אמוראים שגם כאשר חוששים לפשיעותא, זה חשש זמני ולא חוששים שהם יפשעו ולא יבנו בכלל. ולדעתם כאשר יש שתי בתי כנסת מותר להרוס את בית הכנסת שהרי אין לנו ממה לחשוש, משום צלויי- הרי יש בית כנסת אחר, ומשום פשיעותא- רואים שאותם אמוראים לא חששו לכך למרות שהם סברו שיש לחשוש לפשיעותא, ומוכח שכל החשש של הפשיעות הוא שהם יתעכבו זמן מסוים. ולכן כאשר היה עוד בית כנסת אין לנו לאסור משום העיכוב הזה . נראה שתוספות יסכים לחידוש של הרשב"א והר"ן שאין חשש לפשיעות לעולם. וממילא החשש בפשיעות הוא שיתעכבו ולא יהיה להם בית כנסת בנתיים להתפלל בו, וכלשון הר"ן: "חיישינן לפשיעותא דמתרשלי מלבנותה קצת ובימים שבנתיים לא יהא להם בית כנסת קבוע להתפלל".

שיטת רבינו יונה רש"י והרמב"ם- החשש בפשיעותא הוא לעולם

רבינו יונה כותב על פי הגירסא הראשונית בגמרא (שהנפקא מינה היא כאשר יש בית כנסת אחר להתפלל בו) שמ"ד פשיעותא סובר שגם כאשר יש בית כנסת נוסף אין היתר להרוס. ולפי"ז לא נפסקה הלכה כמו אותם אמוראים שהתירו להרוס, שהרי להלכה קיי"ל כמ"ד פשיעותא. נראה מדבריו שסברת מ"ד פשיעותא היא שלא נהרוס בית כנסת אחד גם כאשר יש בית כנסת אחר כי יש לנו חשש שלא יבנו אותו כלל. אומנם ראינו לעיל שהרשב"א דייק שהחשש הוא רק לזמן מועט ולא לעולם? צריך לתרץ, שכל דברי הרשב"א סמוכים על כך שהאמוראים סברו כמ"ד פשיעותא וממילא מוכח שהחשש בפשיעותא הוא זמני. אבל לדעת רבינו יונה נאמר שהוא סובר שהם חששו למ"ד צלויי, (כדעת הרא"ש המובא לקמן) וממילא לא שייך לדייק כדברי הרשב"א. ואם כך נחזור לסברא הפשוטה שהפשיעות היא לעולם. וכך נראה מדברי רש"י (ד"ה משום פשיעותא. וכך כתב התורת חיים (ב"ב ג, עמוד ד"ה מיהו). שהחשש הוא לעולם.

גם ברמב"ם משמע שהחשש הוא לעולם זה לשונו (בפרק יא הלכה יב מהלכות תפילה): "אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר. אבל בונין אחר ואחכ סותרין זה. שמא יארע להם אונס ולא יבנו. אפילו כותל אחד ממנו בונה החדש בצד הישן ואחר כך סותר הישן". נראה מדבריו שהחשש הוא לעולם ואם כן יהיה אסור להרוס בית כנסת אחד הגם שיש בית כנסת אחר. (ובפשטות גם כן נראה שהוא למד שהאומראים סברו כמ"ד צלויי ) וכך כותב בדעתו הקרבן נתנאל (על הרא"ש במסכת מגילה, פרק רביעי אות פ') , ועוד אחרונים (התורת חיים ב"ב דף ג עמוד ב, והכתב סופר בש"ות או"ח יז').

שתי הבנות ברא"ש- האמוראים סברו כמ"ד צלויי

הרא"ש חולק על הראשונים הנ"ל וכותב שאותם אמוראים סוברים שהבעיה היא צלויי בלבד ולכן הם התירו. אם כך אפשר להבין את דבריו בשני אופנים: הבנה א'. לדעת הרא"ש היא שלמ"ד פשיעותא יהיה אסור להרוס בית כנסת הגם שיש שני בתי כנסת אחר משום פשיעותא. ורק מחמת שהם סברו כמ"ד צלויי הם התירו. וכך כותב המהר"ם בדעת הרא"ש. (ב"ב, דף ג עמוד ב ד"ה ועוד מחמת- בסופו) ממילא הרא"ש מבין שהפשיעותא זה חשש שיפשעו לעולם, וממילא אין לנו להתיר להרוס גם כשיש בית כנסת אחר . כי למה נתיר להרוס לעולם בית כנסת אחד בגלל שיש אחר?! אומנם הביאור הלכה (סימן קנב', ד"ה שלא יבנו האחר) דחה ראיית המהר"ם ולמסקנתו אין להוכיח כמי סובר הרא"ש בעניין הזה .

הבנה ב'. הרא"ש מודה לחידוש שלמ"ד פשיעותא יהיה מותר להרוס כאשר יש בית כנסת אחר, כי הוא כותב שהאמוראים התירו להרוס כי היה מקום אחר להתפלל, (ולא היה שם בית כנסת ממש כי בית הכנסת של הקיץ לא נחשב בית כנסת בעת החורף), ממילא אפשר לומר שכאשר יהיה ממש בית כנסת אולי לכו"ע (גם למ"ד פשיעותא) יהיה מותר. וכך כותב הקרבן נתנאל בדעת הרא"ש. אומנם לפי זה יוצא שהרא"ש לא חושש שהם יפשעו לעולם אלא כל החשש הוא שמא יתרשלו זמן מה, ורק בגלל שהחשש הוא כזה מותר להרוס אחד כאשר יש אחר (-שאם החשש הוא לעולם- מה יעזור שיש בית כנסת אחר?) ויש לשאול, מה המקור לכך שהרא"ש לא חושש שיפשעו לעולם? הרי מה שהרשב"א דייק שלא חוששים לעולם מכך שהאמוראים ההם התירו להרוס זה רק לשיטתו שאותם אמוראים סברו כמ"ד פשיעותא. אבל לדעת הרא"ש שסובר שהם סוברים כמ"ד צלויי, מניין לנו שלא חוששים לעולם?!

הסברות בחשש הפשיעותא

להלכה נוקטים הראשונים והאחרונים כמ"ד פשיעותא. (אומנם בשו"ת מהרש"ם חלק ה סימן א', הביא בשם האור זרוע הגדול בהלכות בית כנסת, סי' שפה, שפסק כמ"ד צלויי) וראינו שנחלקו הראשונים מה החשש בפשיעותא, האם הוא לעולם או לזמן מסוים. הראשונים הוכיחו את דבריהם מהגמרא ומהגרסאות בה. אומנם מה הסברא האם לחשוש לפשיעות לעולם או לא?

אפשר לומר ששורש המחלוקת נתון בהבנה מה בעצם ההיתר להרוס בית כנסת כדי לבנות אחר. אפשר להבין את ההיתר בשתי אופנים. אפשר לומר שאומנם יש כאן איסור גמור של הריסת בית כנסת, אלא שכיוון שהאדם עושה לצורך בניין אחר הותר האיסור. ואפשר לומר שההריסה לצורך הבניין אין שמה הריסה אלא זה בניין ולא חל על הריסה כזו שם איסור. בחקירה הזו אפשר לומר שנחלקו הראשונים.

כמו שהובא לעיל, דעת הרמב"ם ורבנו יונה שהפשיעות היא חשש שלא יבנו לעולם, כלומר גם כאשר האדם הורס כדי לבנות אחר עדיין האיסור נמצא בעינו רק יש היתר מסוים, ונמצא שמי שהורס בלי לבנות בית כנסת אחר עובר למפרע על לא תעשו כן לה' אלוקיכם , ורק אם הוא יבנה נמצא שלא עבר על הלאו. מצינו שיש שאדם עובר למפרע עבירה למרות שעשה בתחילה מעשה של היתר. מצינו דין דומה בהלכות קידוש. כאשר אדם עושה קידוש ואכל פחות מכזית מזונות (היינו שלא כדין), כותבים האחרונים שנמצא שהוא עבר למפרע על התקנה שלא לאכול לפני הקידוש! כלומר מה שהביא אותם לחשוש לעולם זו העובדה שעדיין עומד האיסור הראשוני בעינו, ואנחנו חוששים שהאדם יעבור עליו.

אבל לתוספות, הרשב"א והר"ן אין לנו חשש שלא יבנו לעולם אלא זה חשש שהם יתעכבו בבניין ולא יתפללו בבית כנסת בנתיים. ולמה הם לא חוששים שלא יבנו לעולם? כי כיוון שההריסה היא לצורך בניין אין יותר את האיסור של 'לא תעשון כן', ואין לנו יותר לחשוש שלא יבנו עוד לעולם כי גם אם לא ייבנו לא יהיה את האיסור כי ההריסה מוגדרת כבניין. וא"כ האיסור של הגמרא נובע מחשש שיתעכבו.

וכדברינו נראה, מכך שהביאור הלכה (שם?) הכריע כדעת הר"ן והתוס' שמותר להרוס בית כנסת אחד כאשר יש אחר, ובמשנה ברורה (שם ס"ק יב') הוא כותב בסוף הסימן שהסתירה לצורך בניין היא בעצם בניין.

עוד נראה להסביר שלפי דברי רבינו יונה והרמב"ם, הדיון של הגמרא שלנו נובע מדין הלכות בית כנסת. שלא יהרסו שמא הבית כנסת ישאר חרב ויעברו על הלאו. וא"כ המחלוקת בין שתי הלישנות היא בדיוק הנקודה הזו, האם חוששים לתפילה בלבד (צלויי) או שמא חוששים גם לבית הכנסת עצמו (פשיעותא). ואילו לפי דברי התוס' והר"ן נראה שהגמרא דנה רק מצד הלכות תפילה ולא מצד בית כנסת. ולדעתם המחלוקת בין הלישנות בגמרא היא מצומצמת יותר וכל החשש נובע מהלכות תפילה, שיהיה מקום להתפלל בו. ורק נחלקו הלישנות מה זה מקום להתפלל בו- אפשר שכל מקום נחשב מקום (צלויי). או שמא דווקא בית כנסת אחר נחשב כמקום ראוי (פשיעותא).

נפק"מ במחלוקת הראשונים, מה יהיה הדין בבית כנסת ישן שלא מתפללים בו כבר. לרבינו יונה ולרמב"ם נאמר שעדיין אסור להרוס אותו כל עוד לא יבנו אחר שהרי קדושתן גם כשהם שוממים. ועדיין יש לחשוש שלא יבנו את הכותל הזה. ואילו לתוס' הר"ן ולרשב"א יהיה מותר כיוון שפה כבר אין חשש שיתעכבו ולא יהיה מקום להתפלל בו בנתיים כיוון שגם ככה הם לא מתפללים שם.

דין 'כותל אחד' ברמב"ם

הרמב"ם בהלכות תפילה (יא, יב). מחדש הלכה שלכאורה אין לה מקור: "אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר, אבל בונין אחר ואח"כ סותרין זה, שמא יארע להם אונס ולא יבנו, אפילו כותל אחד ממנו בונה החדש בצד הישן ואחר כך סותר הישן".

ולכאורה מניין לרמב"ם שדין זה נכון גם בכותל אחד? החתם סופר בב"ב ג עמוד ב ד"ה מרימר מבאר שסתימת הכסף משנה על הרמב"ם הזהנובעת מחמת שלא מצא מקור לדברי הרמב"ם . אם נתבונן במשפט לפני כן בדברי הרמב"ם יהיה ברור מאיפה הרמב"ם למד את זה. כמו שאמרנו לעיל, לדעת הרמב"ם החשש הוא לעולם, וכמו שהסברנו החשש של פשיעותא הוא שמא ימצא שעברו על לא תעשון כן לה' אלוקיכם. וא"כ דין זה נכון אף בכותל אחד של בית כנסת שהרי האיסור הראשוני של 'לא תעשון כן' נאמר גם על אבן אחת מהמזבח והמקדש !

פסק השו"ע

השו"ע (או"ח קנב סעיף א') פוסק כמ"ד פשיעותא: "אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות בית הכנסת אחר שמא יארע להם אונס שלא יבנו האחר אלא בונים האחר תחלה ואחר כך סותרים הישן (ואפילו לא רצו לסתור רק מחיצה אחת להרחיבו נמי דינא הכי)". כאשר השו"ע מבאר מה טעם האיסור, הוא מצטט את לשון הרמב"ם, ולפי מה שאמרנו בדעת הרמב"ם, שאם החשש הוא לעולם יהיה אסור להרוס הגם שיש בית כנסת אחר, נאמר שזה גם כן דעת השו"ע. אומנם מצינו שנחלקו בדבר נושאי הכלים של השו"ע, הט"ז והמג"א.

דעת הט"ז

לדעת הט"ז (שם סק"א)מותר להרוס בית כנסת אחד כאשר יש בית כנסת אחר. וראייתו, שהרי הגמרא אומרת שהנפק"מ בין הלישנות היא כאשר יש מקום אחר, משמע שאם יש בית כנסת אחר- יהיה מותר לכו"ע. ומחדש הט"ז שגם אם נגרוס בגמרא שהנפק"מ היא כאשר יש בית כנסת אחר, עדיין הכוונה שיש בית כנסת עראי, אבל בבית כנסת קבוע כו"ע יתירו. וכותב על דבריו הכתב סופר בשו"ת (או,ייז') שדבריו דחוקים, שכן היה לש"ס לפרש ולומר שהנפק"מ היא כאשר יש בית כנסת שאינו קבוע וכדומה, ולמה אמרו לשון שאפשר לטעות בה ולחשוב שאסור? ואין הוא מקבל את דבריו בזה. ולדעת הט"ז גם הרמב"ם והטור סוברים שמותר להרוס אחד כאשר יש אחר וראייתו מכך שהרמב"ם כתב שמותר להרוס בית כנסת אחרי שיבנו את האחר. וא"כ מה ההבדל בין אם יש בית כנסת אחר ובין אם יבנו אחר לפני שיהרסו? בשניהם יש בית כנסת אחר בסופו של דבר! אומנם כמו שכבר שבפשטות נראה שהרמב"ם אוסר שהרי החשש בפשיעותא הוא לעולם, וכן משמע בדברי הטור (שכתב "שמא יארע להם אונס שלא יבנו האחרת"), א"כ יש הבדל גדול בין אם יש בית כנסת אחר ובין אם יבנו קודם תחליף לזה, שהרי זה שיש בית כנסת אחר לא יתיר לך להרוס את השני! לעומת מקרה בו תבנה קודם בית כנסת אחר במקומו ויותר לא שייך שתפשע בו. וכך כותב רבינו יונה שהבאנו לעיל. וא"כ ראייתו של הט"ז לא מוכרחת. וגם על דברים אלו כותב הכתב סופר (שם) שדבריו מתמיהים שהוא מדמה דברים שאינם שווים זה לזה מהטעם שכתבנו. ואם ככה יוצא דבר מחודש, שהט"ז עצמו סמך את דבריו גם על הרמב"ם והטור- וממילא גם על השו"ע שציטט את דבריהם. ואילו לפי מה שאמרנו אנחנו (והסתמכנו על הכתב סופר) אין לט"ז מקור בדברי הרמב"ם וממילא השו"ע גם הוא לא מקבל את ההיתר של הט"ז.

דעת המגן אברהם

לדעת המגן אברהם(שם, סק"א) אסור להרוס בית כנסת אחד הגם שיש בית כנסת אחר, ובפשיטות הוא כותב שכך משמע בהדיא בגמרא, ומבאר האשל אברהם שהגירסא בנפקא מינה כאשר יש בית כנסת אחר, שמ"ד פשיעותא אסר ומ"ד צלויי התיר. וא"כ פסק המג"א בפשטות את דברי הגמרא הללו. ובביאור הלכה הכריע כדעת הט"ז שכן הרבה ראשונים מקילים בדין הריסה לצורך בניין והרבה אחרונים העתיקו לדינא את דברי הט"ז. והכתב סופר כתב שאפשר להקל כאשר מצרפים עוד צדדים להקל אבל בלי זה- "מי ירים ראש להתיר".

התרים בהריסה לצורך בנייה

תיהוא הגמרא בבבא בתרא שם ממשיכה ואומרת: "ולא אמרן אלא דלא חזי בה תיוהא, אבל חזי בה תיוהא - סתרי ובני" הגמרא אומרת שכאשר יש תיהוא בבית הכנסת מותר להרוס אותו מיד. וצריך להבין מה הכוונה בהיתר. מה זה בדיוק תיהוא ומה טעם ההיתר. ברש"י (ד"ה אלא) משמע שתיהוא זה כאשר בית הכנסת מזומן ליפול . וכך כותב הר"ן (מגילה דף ח,א מדפי הרי"ף ד"ה אלא) שטעם ההיתר להרוס בתיהוא הוא משום סכנה. וכך כותב בשו"ת יכין ובועז (חלק א, קלב') כתב שהטעם הוא משום סכנה. אומנם בתוס' כתוב בתירוץ הראשון, שכאשר יש קור וחום בבית הכנסת זה נחשב כמו תיהוא. תוס' מחדש כאן גדר. שתיהוא זה לא רק כאשר יש סכנה בבית הכנסת (וזה התירוץ השני שלו) אלא גם כאשר א"א להשתמש בבית כנסת, גם זה נחשב תיהוא ומותר להרוס אותו. וטעם הדבר כותב החתם סופר (שו"ת או"ח סימן לב), שכיוון שגם ככה לא משתמשים בבית הכנסת, יותר לא שייך לגזור משום פשיעותא. ואפשר לתת נפק"מ, מה הדין כאשר יש בית כנסת שאין בו מספיק מקום ורוצים להרחיב אותו, האם יהיה מותר משום תיהוא או לא? לרש"י יהיה אסור שהרי אין סכנה בבניין. וכך נראה ברמב"ם (הלכות תפילה פרק יא הלכה יג). שם כתב- שחרבו יסדותיו או מטו ליפול.וכך הביא בדרכי משה בשם רבינו ירוחם(קנב, א). ולתוס' יהיה מותר וכך משמע גם ברא"ש (בבא בתרא, פרק א, סימן ד'). וגם כאשר יש תיהוא והותר להרוס את בית הכנסת, רואים בגמרא שם מסופר שהיה תיהוא בבית הכנסת של מתא מחסיא והרסו אותו והכניס רב אשי את מיטתו לבית הכנסת כדי שימהרו בבנייתו. וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע שצריכים להשתדל כמה שאפשר לבנות מהר את בית הכנסת שמא יתעכבו ויאנסו.

התר קור וחום

כמו שראינו לעיל, תוס' כתבו בתירוץ הרביעי שאם יש קור וחום, מותר להרוס ולא חוששים לפשיעותא. כלומר, כאשר יש מניע חיצוני שידחוף את הציבור לבנות את בית הכנסת- אין לנו לאסור את ההריסה שמא יפשעו. וכמוהו מבאר גם היד רמ"ה (בבא בתרא, אות לג) את ההיתר של מרימר ומר זוטרא. כלומר הגם שאנחנו חוששים לפשיעותא, כאשר יש לנו מקום לסמוך עליו שלא יפשעו- מותר להרוס. החתם סופר מבאר (על הגמרא בבבא בתרא, ד"ה איכא בנייהו), שכאשר יש שתי בתי כנסת יש לנו חשש שיפשעו לעולם, אבל כאשר יש רק בית כנסת אחד, לא נחשדו ישראל שלא יבנו אותו לעולם. לכן כאשר הורסים את בית הכנסת של הקיץ בחורף, לא נחשדו ישראל שלא יבנו אותו לעולם שהרי לא יהיה להם בית כנסת לקיץ, אלא כל החשש הוא שיתעכבו, וממילא כאשר יש זמן ארוך לדבר- מחדש תוס' שמותר להרוס.