מצב הגוף בשעת קריאת שמע

מקורות
משנה:	ברכות א ג
בבלי:	ברכות י ב, יא א, יג ב, כד א
רמב"ם:	קריאת שמע ב ב
שולחן ערוך:	אורח חיים סג

באיזה אופן יש לקרוא קריאת שמע, ובאיזה אופן אסור, והמהלך אם צריך לעמוד כשקורא.

המשנה והברייתא

המשנה (ברכות א ג) מביאה מחלוקת בית שמאי ובית הלל, לענין פירוש הפסוק "ובשכבך ובקומך", שלדעת בית שמאי בשחרית יש לקרוא קריאת שמע בעמידה, ובערבית יש לקרוא קריאת שמע בשכיבה, שמפרשים הם את הפסוק על מצב גוף האדם בשעת הקריאה. לעומת זאת דעת בית הלל שכל אדם קורא כדרכו, ולא נאמר "ובשכבך ובקומך" אלא לענין זמן הקריאה בבוקר ובערב.
מוסיפה המשנה ומביאה מעשה ברבי טרפון שהיה מהלך בדרך והגיע זמן קריאת שמע של ערבית, והחמיר על עצמו לקרותה בשכיבה וכדברי בית שמאי, וכתוצאה מכך בא לידי סכנת ליסטים. העירו לו חבריו שלא טוב עשה, כיון שעבר על דברי בית הלל, וראוי היה להתחייב בעצמו.

בגמרא (יא א) מובאת ברייתא, בה מרחיבים בית הלל את דבריהם ואומרים, שבכל מצב שבני אדם נמצאים בו, רשאים הם לקרוא - עומדים, יושבים, מטים (שוכבים), הולכים בדרך או עושים במלאכתן.
דברי בית הלל אלו נפסקו להלכה ברמב"ם (קריאת שמע ב ב), בטור (אורח חיים סג) ובשולחן ערוך (אורח חיים סג א).

הרוצה להחמיר ולעמוד

כתב רב עמרם גאון בסידור (קריאת שמע וברכותיה ד"ה והני) שאותם הנראים כמחמירין על עצמם לקבל עול מלכות שמים בעמידה, טעות בידם ומנהג שטות הוא, שהרי קיימא לן בכל מקום הלכה כבית הלל. וסיים שמי שהיה יושב ונעמד כדי לקרוא, נקרא עבריין. והביא דבריו הטור (אורח חיים סג), והוסיף שצריך לגעור בו. וכעין זה הובא במחזור ויטרי (יא), ובהגהות מיימוניות (קריאת שמע ב ג) בשם רש"י.

להלכה פסק השלחן ערוך (סג ב) שמי שהוא יושב ורוצה להחמיר ולקרוא מעומד נקרא עבריין.

עמידה לצורך כוונה וכד'

כתב הפרי מגדים (אשל אברהם ב) שהשלחן ערוך מיירי בעומד כדי לעורר הכוונה ואפילו הכי מקרי עבריינא, שאם הוא עומד כדי להחמיר כבית שמאי, חייב מיתה ולא רק מקרי עבריינא. והובאו דבריו להלכה במשנה ברורה (ה).

אם יש מצוה יותר בישיבה מבעמידה

הטור (אורח חיים סג) אחר שהביא דברי רב עמרם, הוסיף מעצמו 'שמצוה מיושב'. משמע מדבריו שעדיף לשבת בשעת הקריאה מאשר לעמוד. אבל הבית יוסף תיקן את הדברים וכתב שנראה לו לומר 'שמצוה אף מיושב' כלומר כבית הלל ולאפוקי מדעת בית שמאי שעדיף לעמוד בבוקר. אבל בפרי חדש (סג ב ד"ה נקרא) הבין בדברי הטור שהוא בדווקא, שיש מצוה ביושב יותר מבעומד, כדי שתהיה דעתו מיושבת עליו.
גם בהגהות מיימוניות (קריאת שמע ב ג) כתוב שיושב עדיף מעומד, וכן הביא בשמו הדרכי משה (סג א) להלכה. אמנם ברמ"א לא הזכיר מזה, אבל הטורי זהב (סג ב)

קריאת שמע בשכיבה

הגמרא בהמשך (ברכות יג ב) מביאה דברי רב יוסף שאין לקרוא קריאת שמע פרקדן. מדייקת מזה הגמרא שמשמע שלהתפלל מותר, אך קשה שהרי ר' יהושע בן לוי קלל את מי שהיה שוכב פרקדן אפילו שלא בשעת תפילה, שמא יתקשה אברו.
מתרצת הגמרא שרב יוסף דיבר באופן ששוכב פרקדן אבל מטה מעט על צידו, שבזה להתפלל מותר ולקרוא קריאת שמע אסור. ומוסיפה הגמרא שר' יוחנן שבעל בשר היה, מותר היה לו אף לקרוא קריאת שמע כשהוא מוטה על צדו.
רש"י (יג ב ד"ה כי מצלי) מבאר שהטעם שאין לקרוא קריאת שמע בשכיבה, הוא לפי שיש פה קבלת עול מלכות שמים בדרך שררה וגאוה.

פירוש 'פרקדן'

רש"י (ד"ה פרקדן) מפרש שפרקדן זו שכיבה על גבו כשפניו למעלה. משמע שדווקא באופן זה אסור לקרוא. וכן פירשו הרי"ד בפסקים והתוספות רא"ש (ד"ה פרקדן) ותלמידי רבנו יונה (ז ב), וכתבו שפירוש המילה 'פרקדן' - פוריא כלפי קדל, כלומר המיטה כלפי העורף. ובתר"י כתבו פירוש נוסף מלשון 'פורי הקדקד' כלומר ששוכב על קדקדו. וכן כתבו הערוך וספר האשכול (לז ב) בשם רב האי גאון.
אמנם ברמב"ם (קריאת שמע ב ב) מבואר שגם בשכיבה על הבטן כשפניו טוחות בקרקע אסור לקרוא, ואינו מותר אלא מוטה על צידו, וכן פירשו הרשב"א (יג ב ד"ה פרקדן) והמאירי (יד ב ד"ה פרקדן). וכן הביא הערוך (לז ב) בשם רבותיו, ופירש הטעם משום שנראה כמשמש מטתו, וכן שמא יבוא לידי הרהור וחימום.
הטור (אורח חיים סג) כתב בסתם כפירוש רש"י ונראה שסובר כן, אך מיד בסמוך הביא גם פירוש הרמב"ם ולא חלק עליו. ובשלחן ערוך (סג א) החמיר כדברי הרמב"ם שאין לקרוא אף כששוכב על בטנו.

בפרי חדש (סג א ד"ה דהיינו) הביא מקור לדעת הרמב"ם והרשב"א שבמסכת פסחים קח. כתוב 'פרקדן לא שמיה הסבה', ושם ודאי הכוונה בשכיבה על הגב, כי לא ייתכן הסבה על הבטן. אך אצלנו בברכות שהוא משום חימום האיבר, צריך לפרשו ששוכב על הבטן ופניו למטה. לכן פירשוהו בתרי גווני.

קריאה על צידו

מפשט הגמרא עולה שלקרוא על צידו ממש מותר, ורק פרקדן אסור אפילו מוטה מעט, אלא אם כן הוא בעל בשר.

קושיית תלמידי רבנו יונה

להלן בגמרא (כד א) מובאת ברייתא ששנים ישנים במיטה אחת, זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא. והקשו תלמידי רבנו יונה (טו א ד"ה שנים) שלכאורה יש כאן סתירה לגמרא לעיל, שהרי כאן מבואר שמותר לקרוא בשכיבה לכל הפחות מוטה, ואילו לעיל מוכח שבקריאת שמע אפילו מוטה אסור.
ותירצו שם, שכל מה שאסרה הגמרא זה דווקא בשוכב פרקדן ומטה עצמו רק מעט, אבל אם מוטה לגמרי על צידו, אפילו קריאת שמע אסור.
והוסיפו וכתבו שיותר נכון לתרץ, שהיכא שיש טירחה יתרה כמו ר' יוחנן שבעל בשר היה, מותר לקרוא מוטה. לכן גם כאן שכבר פשט בגדיו, לא חייבו אותו ללבוש שוב.
כקושיה זו וכשני התירוצים הללו כתב גם התוספות רא"ש (כד ב ד"ה מהו).

הרמב"ם (קריאת שמע ב ב) הביא כתב להלכה שאין לקרוא קריאת שמע כשהוא מוטל ופניו טוחות בקרקע, אך מותר לקרוא כשהוא שוכב על צידו. ואם הוא בעל בשר או חולה ואינו יכול להתהפך על צידו, אף כשהוא שוכב פרקדן די לו להטות מעט על צידו ולקרוא.

הבית יוסף (אורח חיים סג) כתב שמדברי הרמב"ם הללו מוכח שסבור הוא כתירוץ הראשון של רבנו יונה, וכתב שכן היא דעת רש"י, ושכן נראית דעת הטור. וכתב עוד הבית יוסף (אורח חיים רלט) שדעת רבנו יונה שאין לקרוא קריאת שמע בשכיבה אם לא שיש טירחה, והזכיר דבריו בדרכי משה (סג א). (ראה עוד).

שלחן ערוך ואחרונים

השלחן ערוך העתיק דברי הרמב"ם להלכה, שרק אם הוא חולה או בעל בשר מותר להטות על צידו, אבל בסתם אין לקרוא קריאת שמע בשכיבה אלא כשהוא לגמרי על צידו. מבואר שפסק כפשט הגמרא בדף יג:, וכפי שפירשו הרמב"ם ורש"י ושאר ראשונים, דבשוכב על צידו לגמרי מותר.
אבל הרמ"א (א) הוסיף וכתב שזהו דווקא כשכבר שוכב ואיכא טירחא לעמוד. ומשמע בדבריו שגם כאשר יש טירחה אסור לקרוא פרקדן, אפילו מטה על צידו. גם הלבוש (א) העתיק כדברי הרמ"א שאם הוא כבר שוכב ויש לו טורח, מותר לקרוא על צידו, הא לאו הכי אסור.

דברי הרמ"א הללו שתלה בטירחה, מבוססים על תירוצו השני של רבנו יונה, שמרן לכאורה לא פסק כמותו אלא כתירוץ ראשון. וכן העיר המגן אברהם (א) שדעת מרן שכששוכב על צידו ממש, מותר לקרוא אף לכתחילה ולא תליא כלל בטירחה, ודלא כתלמידי רבנו יונה. וכן כתבו הטורי זהב (א) ולבושי שרד (ד"ה פרקדן), וכן סובר הגר"א (ד"ה אבל קורא) שהרמ"א חולק על השלחן ערוך. והרב פרי חדש (א ד"ה והוא) כתב שנקטינן כמרן ולא כהרמ"א שנמשך אחר תלמידי רבנו יונה.

ובאליהו זוטא (א) כתב ליישב דעת הרמ"א והלבוש, שגם הרמב"ם לא התיר קריאה על צידו אלא כשכבר פשט בגדיו והוי טירחה, אך במקום שאין טירחה אסור אף על צידו ממש, אלא אם כן חולה או בעל בשר שאז מותר אפילו נוטה רק מעט על צדו.
בחיי אדם (א כא ו) מבואר שלכתחילה אין לקרוא כשהוא שוכב, אבל אם שכב, מטה על צידו ממש וקורא. משמע שפסק כהרמ"א שרק כאשר יש טורח שרי על צידו, אמנם הטורח הוא אפילו רק שכב, שלא הטריחוהו לקום.
הגר"ז (סג א) הזכיר סברת הרמ"א על פי פירוש האליהו זוטא, שרק אם פשט בגדיו לא הטריחוהו, אבל הכריע כסברת השלחן ערוך, שגם בלא טורח מותר לקרוא על צידו ממש.

המשנה ברורה בביאור הלכה (ד"ה מאחר) כתב שלכתחילה יש להחמיר כדברי הרמ"א, מאחר שכמה אחרונים מחמירים כוותיה.

סוג הטירחה

בדברי רבנו יונה בסוף דבריו מבואר שהטירחה שבגללה התירו לו לקרוא כשהוא שוכב ולא הצריכוהו לעמוד, היא מפני שכבר פשט ללובשן וטירחה היא לחזור וללבשן. וכן דייק בדבריו המגן אברהם (סג א), שאם הוא רק שוכב ולא פשט את בגדיו צריך לעמוד. וזה דלא כלבוש (א) שכתב שהטירחה היא אפילו לעמוד, שכיון שכבר שכב לא הטריחוהו.

עבר וקרא

בספר ישועות יעקב אורנשטיין (אורח חיים סג א) הסתפק לענין דיעבד, אם עבר וקרא כשהוא שוכב על גבו, אם יצא ידי חובתו או לא. והעלה שאף בדיעבד לא יצא ידי חובה. אמנם בפרי מגדים (משבצות זהב א) אף שמתספק בזה, נראה שדעתו שבדיעבד יצא, וכן הכריע המשנה ברורה בביאור הלכה (ד"ה אבל), וכן הוא בהלכה ברורה (סג א) להרב דוד יוסף.