טעם כעיקר - טעימת המאכל

מקורות
בבלי:	חולין צז א-ב
רמב"ם:	מאכלות אסורות טו ל
שולחן ערוך:	יורה דעה צח א

מאכל שנתערב בו איסור, מתי ניתן לסמוך על טעימת גוי, ומה היחס בין הטעימה לבין ביטול בשישים.

סוגיית הגמרא

הגמרא (חולין צ"ז א' - ב') מביאה את דברי רבא, שאם נתערב איסור במאכל ניתן לבדוק האם נתן טעם במאכל על ידי טעימה של גוי. אם האיסור הוא ממין ההיתר, כך שאי אפשר לעמוד על טעמו, וכן במקרה שאין גוי, ניתן לסמוך על ביטול בשישים. אם התערובת היא של היתר, כגון תרומה שהתערבה, ניתן לסמוך על טעימת ישראל (כהן במקרה של תרומה).

מצינו בראשונים ארבע שיטות שונות להבנת היחס בין טעימת הגוי לבין ביטול בשישים.

שיטת רש"י

רש"י (שם צ"ח א' ד"ה בס') מסביר שהולכים לחומרא – אם אין שישים במאכל כנגד האיסור, המאכל אסור אף אם האיסור לא נתן בו טעם, ולכן לא תועיל טעימת גוי. אם יש שישים במאכל כנגד האיסור ויש גוי צריך שהגוי יטעם ואם יש טעם איסור במאכל המאכל אסור. רק אם אין כאן גוי ויש שישים סומכים על הרוב, שאין נתינת טעם בשישים ומותר.

שיטת התוספות והרא"ש

לעומת רש"י מדייקים התוספות (צח א ד"ה כל איסורין, צט א ד"ה אלא במאי) והרא"ש (ז כט) מלשון הגמרא "סמכינן אקפילא" שהולכים לקולא – אם יש פחות משישים כנגד האיסור אך הגוי טעם ואמר שאין טעם, המאכל מותר. אם יש שישים כנגד האיסור, המאכל מותר גם ללא טעימת גוי. רק אם במקרה טעם הגוי והתברר שיש טעם – אסור גם ביותר משישים (וכן אם סמך ישראל על ביטול בשישים וכשאכל גילה שיש טעם).

ייתכן מאוד ששיטת רש"י ותוספות כאן תואמת לשיטתם בכתובות ב,א לגבי השאלה האם יש עניין לברר ספק שאינו ידוע: לרש"י (כתובות ב א ד"ה בשני ובחמישי) יש עניין, ולכן תקנו שבתולה תינשא ביום רביעי כדי שאם תהיה לו טענת בתולים יבוא לבי"ד ומתוך כך יתברר הדבר. לכן רק כאשר אין אפשרות להשיג גוי ניתן לסמוך על החזקה. לעומת זאת דעת תוספות (כתובות ב א ד"ה שאם היה לו) שכאשר יש מציאות מותרת, כגון ספק ספיקא או חזקה, אין לנו עניין לבוא ולחפש בירור, ולכן גם כאן אין עניין לחזר אחר הגוי.

שיטת הרמב"ן הרשב"א והר"ן

הר"ן (לד א ד"ה ומין במינו) סובר מצד אחד כרש"י, שאין להתיר בפחות משישים אפילו בלי טעם, משום שלא חלקו חכמים בדבר, ומצד שני כרא"ש שאין צורך לבדוק על ידי גוי כשיש שישים. הר"ן מסביר שכל ההזדקקות לגוי היא במקרה שאין לנו אפשרות לבחון אם יש שישים כנגד האיסור, כגון שבישל בקדרה היתר לאחר שבישל בה איסור, או שלא יודע כמה איסור נפל לקדירה. הרמב"ן (צח א) והרשב"א (תורת הבית ד, א) מוסיפים שכאשר האיסור עצמו אינו מעורב במאכל אלא רק פליטתו, ניתן לסמוך על קפילא ולהתיר גם בפחות משישים, משום שגם אז יש ספק כיוון שאין אפשרות לדעת כמה טעם נפלט מן האיסור.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (מאכלות אסורות טו ל) פוסק בדיוק הפוך מהר"ן: תמיד אנו הולכים אחר הטעם, בין בפחות משישים ובין ביותר משישים. רק כאשר אין אפשרות לבחון ע"פ הטעם, כגון מין במינו או כשאין קפילא – בודקים אם יש שישים.

פסק השו"ע

השו"ע (יורה דעה צח א) כתב כדברי הגמרא, שיש לבדוק על ידי גוי, ואם אין גוי או שהוא מין במינו משערים בשישים. נראה שפסק כדעת הרמב"ם, וכן הבין הש"ך (צח ד), אם כי הגר"א (צח, ז) כתב שאין הכרע מלשון השו"ע כמי פסק.

האם צריך שהגוי יהיה אומן - 'קפילא' או מסיח לפי תומו

הראשונים העלו שתי סברות שיש מדוע הגוי צריך להיות דווקא אומן - סברא אחת היא שאומן לא מרע אומנתו, כלומר שאין חשש שישקר כי חושש שיצא עליו שם של אדם שאינו מקצועי. סברא שניה היא שאומן בקי בטעמים, ועל כן הטעימה שלו תהיה מקצועית ואמיתית. מצד שני העלו סברא שהגוי צריך להיות מסיח לפי תומו, כלומר שלא ידע שסומכים עליו, כי כך אין חשש שמשקר.

רש"י (צז א ד"ה ליטעמיה קפילא) כתב שצריך שהאומן יהיה מסיח לפי תומו, ולא ברור כ"כ מדבריו האם צריך שיהיה גם אומן בדווקא. וכן כתב הרא"ש (ז כה). אולם תוס' (צז א ד"ה סמכינן אקפילא) כתבו שאומן הוא בדווקא כי אומן לא מרע אומנתו, ולדבריהם אין צורך שיהיה מסיח לפי תומו, אלא אדרבה, אם אינו מסיח לפי תומו יותר נאמן, וכ"כ הר"ן (לד א ד"ה ומין במינו). הרשב"א בתורת הבית (ד א) הוכיח שאין עניין באומן מצד הסברא שהוא בקי בטעמים, שהרי בתרומה שהתערבה בהיתר אין צריך שיהיה הכהן הטועם אומן. וכתב הרשב"א שדי באחד משני התנאים: או שיהיה מסיח לפי תומו או שיהיה אומן שלא מרע אומנתו, אך סיים שיש לחוש לדברי המצריכים גם אומן וגם מסיח לפי תומו. מדברי הרמב"ם (מאכלות אסורות טו ל) נראה שלא הצריך לא שיהיה מסיח לפי תומו ולא שיהיה אומן.
השו"ע (צח א) פסק להלכה שדי באחד התנאים – אומן או מסיח לפי תומו. בבית יוסף (צח א) הוא מסביר מדוע פסק כך - הוא סומך על הרמב"ם יחד עם התוס', הרשב"א והר"ן, ולכן מצריך רק אומן, ומצד שני סומך על הרמב"ם, הרשב"א והרא"ש ומצריך רק מסיח לפי תומו באינו אומן.
האחרונים הביאו את קושיית הרא"ה בבדק הבית (ד א): איך ייתכן שמסיח לפי תומו יהיה נאמן, והלא אין מסיח לפי תומו נאמן אלא לעדות אשה. ותירצו כמה תירוצים: תרומת הדשן (עט) מתרץ שהרשב"א סובר שטעם כעיקר דרבנן, וכן משמע לכאורה בשו"ת הרשב"א (א תצו), אך בתורת הבית (ד א) לא משמע כן. כמו כן תירוץ זה אינו מתרץ את דעת השו"ע שפסק (צח ב) שטעם כעיקר דאורייתא. הט"ז (צח ב) מתרץ שכל מה שלא מועיל מסיח לפי תומו באיסורי דאורייתא הוא במקום שצריך עדות, אבל בענייני איסורים מספיקה הוכחה ולכן מועיל מסיח לפי תומו. אולם הט"ז מסיק שאין לסמוך על כך. הש"ך (צח ב) מתרץ שניתן לסמוך על מסיח לפי תומו כיוון שהוא דבר שאפשר לבררו ע"י טעימת אומן. עוד הביא הש"ך בשם י"א שאין נאמנות של מסיח לפי תומו רק כאשר איתחזק איסורא. הגר"א (א ה) מתרץ שאפשר לסמוך על מסיח לפי תומו כיוון שהוא דבר שעתיד להתברר ע"י טעימת הישראל.
השו"ע (צח א) כתב שצריך מסיח לפי תומו, ולא הזכיר אומן, אך האחרונים הבינו שכוונתו למה שכתב בב"י, שאם יש אומן אין צריך מסיח לפי תומו.

פסק הרמ"א

הרמ"א (צח א) פסק ע"פ האגור והמהר"ם פאדווה שהיום אין סומכים כלל על קפילא אלא משערים בשישים. וכתב רע"א (צח א) הטעם שלשיטתם חוששים לכל הדעות: מצד אחד חוששים שצריך מסיח לפי תומו אך גם אומן כדי שיבחין בטעם, ומצד שני חוששים שצריך אומן שלא יהיה מסיח לפי תומו כדי שתתקיים הסברא של "לא מרע אומנתו". בספר מטה יהונתן הקשה על רע"א, שלפי"ז אם יטעימו את המאכל לשני גויים אחד מסיח לפי תומו ואחד אומן צריך להועיל. בערוך השולחן (צח כה) הסביר את דעת הרמ"א שבפחות משישים חוששים לשיטת רש"י שלא מועילה טעימה (אך לא חוששים לה ביותר משישים). וכן כתב גם החוות דעת (צח ג), שדעת הרמ"א שכאשר נתערבה ממשות אינה בטילה אלא בשישים (במין בשאינו מינו) (ראה עוד).

הרש"ל (חולין ז לג) חלק על הרמ"א, וכתב שניתן לסמוך על טעימת גוי. אולם בכף החיים (צח ב) כתב שגם הספרדים וגם האשכנזים נהגו כדברי הרמ"א. הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח יו"ד י) כתב שיש לנהוג כדעת הרמ"א, אך כשיש הפסד מרובה ניתן לסמוך על דעת השו"ע.

טעימת ישראל

נחלקו האחרונים בדעת הרמ"א האם מועילה טעימת ישראל (כהן בתרומה שנתערבה, או ישראל בבשר/ חלב שהתערב): הש"ך (צח ה) והפמ"ג (צח ה) כתבו שניתן לסמוך לכתחילה. אולם הפתחי תשובה (צח ג) הביא את דעת הבכור שור שלא סומכים כלל גם על טעימת ישראל. וברע"א (צח א) כתב שניתן לסמוך על טעימת ישראל בדיעבד. כף החיים (צח יב) פסק שבהפסד מרובה ניתן לסמוך על טעימת ישראל.

כיוון שלפי רוב האחרונים מותר לדעת הרמ"א לסמוך על טעימת ישראל, מקובל לומר רעיון מעניין בשם ר' שמואל סלנט: אם יש מאכל שנתערב בו איסור יטעמנו גוי, ואם אומר שאין בו טעם הרי שלספרדים הסומכים על טעימת גוי כדעת השו"ע המאכל מותר. ממילא לאחר שספרדי יטעם אם המאכל הוא יהיה מותר גם לאשכנזי כיוון שסומכים על טעימת ישראל.

שיעורים מאמרים וכתבי עת

• הערך קפילא בויקיפדיה.
• אם סומכים על ישראל שטעם איסור - הרב דוד גולדמן, אתר תבונה.
• שישים וקפילא - הרב יוסף צבי רימון, אתר מרכז הלכה והוראה.
• חולין דף צז - קפילא - הרב ירון בן צבי, באתר בית המדרש הוירטואלי.
• בירור השיטות בעניין טעימת קפילא - הרב שלמה ברוורמן, אוצרות ירושלים, באתר היברובוקס.