8
עריכות
ניסן וינגרטן (שיחה | תרומות) (←פתיחה) |
ניסן וינגרטן (שיחה | תרומות) |
||
שורה 56: | שורה 56: | ||
==דברי הזוהר הקדוש== | ==דברי הזוהר הקדוש== | ||
'''הבית יוסף''' (סי' לא') מביא תחילה את דעות הראשונים שסוברים להניח תפילין בחוה"מ, אך למעשה מכריע שלא להניח בעקבות דברי '''הזוהר''' המתייחס בחומרא רבה למניח תפילין. הזוהר כותב שהמניח תפילין בחוה"מ נמשל לאדם שקיבל חותם מהמלך ועזב אותו ונטל במקומו חותם פשוט, שודאי הדבר שחייב מיתה. כן הוא במניח תפילין בחול המועד- הואיל והימים מקודשים ונחשבים אות- המניח בהם תפילין הרי הוא כמזלזל באות שנתן הקב"ה בקדושת הימים האלו וחייב מיתה. מסיים הב"י: "ומאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש מי יערב לבו לגשת לעבור בקום עשה על דברי רבי שמעון בן יוחי המפליג כל כך באיסור הנחתן". כיצד יוכלו לתרץ אותם ראשונים הסוברים שיש להניח תפילין בחוה"מ את דברי הזוה"ק? | '''הבית יוסף''' (סי' לא') מביא תחילה את דעות הראשונים שסוברים להניח תפילין בחוה"מ, אך למעשה מכריע שלא להניח בעקבות דברי '''הזוהר''' המתייחס בחומרא רבה למניח תפילין. הזוהר (זוהר חדש שיר השירים ח. על הפסוק בשיר השירים א, ג: "לריח שמניך טובים"), כותב שהמניח תפילין בחוה"מ נמשל לאדם שקיבל חותם מהמלך ועזב אותו ונטל במקומו חותם פשוט, שודאי הדבר שחייב מיתה. כן הוא במניח תפילין בחול המועד- הואיל והימים מקודשים ונחשבים אות- המניח בהם תפילין הרי הוא כמזלזל באות שנתן הקב"ה בקדושת הימים האלו וחייב מיתה. מסיים הב"י: "ומאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש מי יערב לבו לגשת לעבור בקום עשה על דברי רבי שמעון בן יוחי המפליג כל כך באיסור הנחתן". כיצד יוכלו לתרץ אותם ראשונים הסוברים שיש להניח תפילין בחוה"מ את דברי הזוה"ק? | ||
ה'''שמש צדקה''' (סי 'ד', "ואם") כותב בשם '''המהרש"ל''', שאין לנו לפסוק הלכה מספר הזוהר שאין אנו מבינים את עומקו ורק יחידים בדור מסוגלים לרדת לעומק דבריו. אך רובינו לא מבינים כלל, לכן ודאי שאין להכריע את הספק בענין הנחת תפילין בחוה"מ ע"פ דבריו. | ה'''שמש צדקה''' (סי 'ד', "ואם") כותב בשם '''המהרש"ל''', שאין לנו לפסוק הלכה מספר הזוהר שאין אנו מבינים את עומקו ורק יחידים בדור מסוגלים לרדת לעומק דבריו. אך רובינו לא מבינים כלל, לכן ודאי שאין להכריע את הספק בענין הנחת תפילין בחוה"מ ע"פ דבריו. | ||
שורה 86: | שורה 86: | ||
אלא, שק"ק על פירוש זה מפירוש רש"י על התורה, שכתב בהמשך פירושו לפסוק: "לדעת כי אני ה' מקדישכם"- לדעת האומות בה כי אני ה' מקדישכם. משמע שעיקר ענין ה"אות" גם לפי רש"י הוא כדי שיהיה ניכר לאמות על הקשר בין הקב"ה לעמ"י, כעין עדות שדורשת מעשים . עכ"פ יש להבין במה נחלקו המ"ד שסובר שהאות הוא משום מצוות היום ומ"ד שסובר שהאות הוא משום איסור המלאכה. | אלא, שק"ק על פירוש זה מפירוש רש"י על התורה, שכתב בהמשך פירושו לפסוק: "לדעת כי אני ה' מקדישכם"- לדעת האומות בה כי אני ה' מקדישכם. משמע שעיקר ענין ה"אות" גם לפי רש"י הוא כדי שיהיה ניכר לאמות על הקשר בין הקב"ה לעמ"י, כעין עדות שדורשת מעשים . עכ"פ יש להבין במה נחלקו המ"ד שסובר שהאות הוא משום מצוות היום ומ"ד שסובר שהאות הוא משום איסור המלאכה. | ||
ב"אהל שמואל" (על עירובין צו בחידושים בסוף הספר) | ב"'''אהל שמואל'''" (על עירובין צו בחידושים בסוף הספר) בשם '''הרב אליעזר דן רלבג''', הסביר את יסוד המחלוקת בטעמי ה"אות" בצורה דומה לנ"ל: האם האות הוא בין האדם לבין הקב"ה או שהאות הוא כדי שאחרים יכירו וידעו על כך שיהודי הוא עבד ה'. שרש"י סובר שהאות הוא שידעו האומות על כך שאנו מקודשים ע"י ה' כפי שפירש בפירושו על התורה- "לדעת האומות" וכו'. וכך לכאורה גם משמע מהראשונים שסוברים (ריטב"א בעירובין ותוס' באחד מהאפשרויות) שהאות הוא קיום מצוות החג כגון ישיבת סוכה ואכילת מצה או איסור אכילת חמץ, שלשיטתם יש להראות לאחרים על כך שאנו מקודשים לקב"ה, שזה ניכר בכך שאנו מראים בפעולות לא שגרתיות שאנו מקודשים לה', כך לכאורה גם משמע במאירי במו"ק שם, שהביא מי שסובר שהאות בחוה"מ מלבד איסור המלאכה הוא הקרבת קרבן מוסף בכל יום מימי החג, שלכאורה הסברה היא שהאות מראה לאומות על כך שה' קידש אותנו . | ||
אך אם נאמר שעיקר האות הוא השביתה ממלאכה, הרי יש הרבה בטלנים בשוק, לכן אין בכך אות מובהק לאחרים. א"כ לאותם ראשונים הסוברים שעיקר האות הוא השביתה ממלאכה עיקר האות הוא החיבור הפנימי בינינו לקב"ה. כך אולי גם משמע גם מדברי ה'''רוקח''' (בסימן ל') שתירץ לשאלה מדוע זקוקים לתפילין ביום חול כאשר יש לנו כבר את אות המילה, תירץ- שיש צורך דווקא באות מיציאת מצרים, לכן צריך שיהיה אות של שבת ויו"ט או תפילין. מדייק '''ערוך השלחן''' מדבריו (סימן לא', ד') שמשמע שגם בחול המועד אין להניח תפילין, שהרי בתפילת מוסף אנו אומרים "זכר ליציאת מצרים". אפשר להסביר את דברי הרוקח, שצריך דווקא אות מיציאת מצרים ששם נתן לנו ה' אות שתהיה בינינו לה', את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות "והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם", שרק הוא ראה וידע מאות זו ולא הגויים (כן משמע ב'''מדרש לקח טוב''' על הפסוק בשמות יב', יג') ועיקר האות היה לחבר בינינו לקב"ה. א"כ זו גם מהות האות של שבת ותפילין- חיבור עמוק בינינו לקב"ה. | |||
ייתכן ומצינו שיטה המשלבת בין שני הטעמים: | '''תוספות בעירובין''' שם, שהביאו את שני הטעמים הסתפקו בזה גופא, האם עיקר האות הוא בשביל להראות לאומות על הקשר שלנו עם ה' או לקשר עצמנו עם הקב"ה. | ||
ייתכן ומצינו שיטה המשלבת בין שני הטעמים: ה'''גר"א''' (או"ח, סי' לא' סק"ג) סובר שהטעם שאין מניחים בחוה"מ משום אות אכילת המצה וישיבת סוכה ובאותו דיבור מפנה הגר"א ל'''זוהר'''. ה'''אגרות משה''' (או"ח ח"ה, סי כד', ז') מקשה, שהגר"א לא התייחס בטעמו לטעם המובא בזוהר, ששם הטעם שחול המועד מקודש גם הוא ולכן הוא אות ולא מוזכר הטעם שהאות הוא מצה וישיבה בסוכה. עוד הקשה שלא מסתבר לומר שזה האות וכפי שלא רצה התוס' בעירובין לייחס לבה"ג שהאות הוא משום מצוות היום אלא משום איסור מלאכה, משום שפשט הפסוק: "אך את שבתותי תשמורו כי אות היא"- משמע שעיקר האות נובע מאיסור המלאכה, שזה כוונת המילה "תשמורו". לכן מפרש את דברי הגר"א, שבאמת האות העיקרי הוא שיש איסור מלאכה במועד. אלא, שיש מ"ד שסובר שאין איסור מלאכה במועד מן התורה אלא מדרבנן. לכן צריך לומר, שכל שבעת ימי החג הרי הם כגוף אחד (וכפי שהובא לעיל שכך משמע מהמהר"ל בגבורות). איסור המלאכה קיים רק ביו"ט ראשון ואחרון של החג, אמנם ימי חוה"מ הרי הם מקושרים בקשר אמיץ עם הימים טובים עצמם ע"י מצוות אכילת המצה או מצוות הישיבה בסוכה, לכן ממילא הם נכללים באיסור המלאכה למרות שייתכן שהמלאכה בהם רק מדרבנן, משום שהם כחטיבה אחת הם היו"ט (וסובר שהזוהר קורא לימי חוה"מ קדושים ובזה הם אות, הואיל והם כחטיבה אחת עם היו"ט והסימן לכך הוא איסור המלאכה). הלכך נקראים גם הם אות. | |||
א"כ לסיכום מצינו שלוש דעות מרכזיות במהות המושג "אות": | א"כ לסיכום מצינו שלוש דעות מרכזיות במהות המושג "אות": | ||
# עצם קדושת היום מעידה על הקדושה שקדשנו ה' (רבינו אליקים ואולי רש"י). | |||
# פעולה שאנו עושים שיהא ניכר לכל האומות על קדושתנו לה'. (ריטב"א ותירוץ אחד בתוס' ואולי רש"י). | |||
# פעולה שאנו עושים כדי שאנחנו, עמ"י- נתחבר לה'. (רשב"א ותירוץ אחד בתוס'). | |||
המחלוקת תלויה גם בפירוש הפסוקים בתורה: | |||
'''שמות לא', יג':''' "אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם". לכאורה מצינו מחלוקת מהותית בראשונים על התורה ביחס למושג "אות": | |||
ה'''אלשיך''' שם מפרש את המושג- "אות"- חיבור פנימי עמוק בין הקב"ה לבין עמ"י. שאם תאמר שהכוונה לעדות בעלמא על בריאת העולם, הרי המשכן הוא השראת שכינה בעולם והיה לבניית המשכן לדחות את השבת שהיא רק לעדות בעלמא! אלא ע"כ, ששמירת השבת היא מהווה חיבור עמוק של השראת שכינה בין ה' לעמ"י וממילא ראוי שהשבת לא תידחה מהמשכן, שהשראת השכינה במשכן יונקת מקדושת השבת העצמית שבכל אחד ואחד מישראל, לכן ודאי שמקור הקדושה לא יידחה. וכן משמע מביאור ה'''ספורנו''': "כי אות היא"- "ואם תקלקלו זה האות אין שום מקום לעשות משכן לשכני בתוכם". משמע מאותם ראשונים שסוברים ש"אות" פירושו פעולה שעמ"י עושה כדי לחבר עצמו לקב"ה (כרשב"א). | |||
אך מדברי הסמ"ג (המובא '''בתרומת הדשן''' ח"ב סי' קח') והאבודרהם אולי נראה אחרת: שבת היא אות ואין צורך בשני אותות שיהיו באדם וה'''שו"ע''' (או"ח לא, א) כותב שיש בכך אף זלזול אם יניח בשבת תפילין שמראה בכך שהשבת אינה חשובה לאות בעיניו . אך קשה, שהרי לכל יהודי יש ברית שגם היא נקראת "אות", א"כ אפילו בימי חול לא נצריך להניח תפילין, שהרי יש כבר אות?'''הסמ"ג''' (בתה"ד הנ"ל)'''והאבודרהם''' (הלכות עטיפת ציצית והנחת תפילין פ"ו בסופו) מתרצים, שישנם שלוש אותות: שבת, ברית ותפילין, שהם מעידים על היהודי שהוא עבד ה'. ככל עדות, יש צורך בשני עדים, לכן ביום חול, העדים הם הברית והשבת ולעומת זאת בשבת העדים הם שבת ותפילין. בדומה לכך משמע גם מ'''ר' חיים פלטיאל''' (בפירושו על התורה, שמות, שם) שתירץ על השאלה הנ"ל שצריך שיהיה באדם אות מובהק שגלוי לכולם שהוא עבד ה'. אם אדם מהול- ייתכן ונולד כך, אך שמירת השבתות והמועדים או תפילין- מעשיו מעידים עליו, שהוא ודאי עבד ה'. אפשר, שלאותם ראשונים ה"אות" הוא פעולה שאנו עושים כדי להראות לאומות על זה שקדשנו ה'. כך משמע גם מה'''חזקוני''' על הפסוק שפירש: "כי אות היא"- "...כשתשבתו בו כמוני ידעו כל העולם כי אתם עמי". (כריטב"א). | |||
אך מדברי הסמ"ג (המובא בתרומת הדשן ח"ב סי' קח') והאבודרהם אולי נראה אחרת: שבת היא אות ואין צורך בשני אותות שיהיו באדם | |||
אמנם | אמנם מ'''רש"י''' בפירושו על התורה לכאורה נראה כיוון אחר. שרש"י פירש על המילים "כי אות היא ביני וביניכם"- "אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה". רואים במילותיו של רש"י שהדגיש יותר את הצד שהקב"ה בחר בנו וקדשנו ליום השבת, שזה עיקר האות ולא מצד מעשינו כדמוכח מהראשונים לעיל. בזה הולך לשיטתו, כפי שהוכיח המשכנות יעקב, שרש"י סובר שיש קדושה עצמית ליום והיא מהווה את המושג "אות" . (לכאורה כרבינו אליקים שפירש לעיל שהאות הוא נהר סמבטיון ומעלה בזכורו שנחים בהם- משום שהעיקר הוא הקדושה של היום שמוכיחה לכולם על הבחירה האלוקית בעמ"י). הרמ"ע מפאנו שם מבאר, שהפשטות של המושג "אות", הוא סימן בין כורתי ברית על הברית ביניהם. לא ייתכן שדבר כזה יהיה גלוי, כמו שכשנתנו המרגלים לרחב את האות של חוט השני- ודאי שלא פורסם הדבר, שא"כ כבר לא יהיה לו שום משמעות. ה"ה כאן- האות ודאי קדושה סגולית שטמונה בעצם היום, לא דבר שתלוי במעשים חיצוניים שאנו עושים. | ||
==הפסיקה להלכה- על פי מנהג המקום== | ==הפסיקה להלכה- על פי מנהג המקום== | ||
פסק | פסק '''בשולחן ערוך''' אורח חיים הלכות תפילין סימן לא', סעיף ב': | ||
עוד אפשר לתרץ בדרך דרש. הרב אברהם יצחק הכהן קוק (חבש פאר, דרוש ב', בסופו) נוקט, שמעיקר הדין אין להניח תפילין בחוה"מ. אלא שיש מקומות שרווח המנהג כן להניח ע"פ הראשונים שפסקו כך. מדוע? משום שידוע שישנם נשמות מעמ"י שאין להם חלק לעוה"ב, אך חיי העוה"ב- יש להם (ע"פ הריקנטי). אותם נשמות יתוקנו להגיע לחיי העוה"ב ע"י הנחת תפילין בחוה"מ. שכמו שהותרה מלאכת דבר האבד בחוה"מ, כך "הותר" לאנשים מסוימים להניח תפילין בחוה"מ כדי שבזכות זו ייכנסו אותם נשמות אובדות- לחיי עוה"ב. אלא שנשמות מסוימות יכולות לתקן אותן בעוה"ז ואין אנו יודעים מי בדיוק אלו שיכולים לתקן אותם מבינינו. לכן הקב"ה סיבב כל מקום כמנהגו- את הנשמות המתאימות, אלו שראויים לתיקון- נזדמנו למקום שמניחים תפילין בחוה"מ, אלו שלא מתאימים לתיקון אותם נשמות- נשארים בעיקר הדין שלא להניח. | "בחוה"מ גם כן אסור להניח תפילין מהטעם הזה בעצמו, שימי חול המועד גם הם אות. הגה: וי"א שחול המועד חייב בתפילין (ב" יבשם הרא"ש) וכן נוהגין בכל גלילות אלו להניחם במועד ולברך עליהם, אלא שאין מברכים עליהם בקול רם בבהכנ"ס כמו שאר ימות השנה". | ||
להלכה פוסקים כידוע, שכל מקום לפי מנהגו. בני א"י נוהגים על פי מנהג השו"ע שפסק שלא להניח. אלא שיש לשאול, מדוע במנהגים אחרים, אשכנזים נוהגים בהם לפי מנהג אבותם אפילו כשיש מחלוקת שו"ע והרמ"א ודווקא בהלכה זו נוהגים ע"פ השו"ע אע"פ שהרמ"א פוסק להניח בחוה"מ ? ועוד קשה, האם אין בכך משום "בל תטוש" הואיל ואבות האשכנזים נהגו בחוץ לארץ כפסק הרמ"א? | |||
'''שבט הלוי''' (ח"ג, סי' יא') סובר שאין בכך משום "בל תטוש", שהרי ספר הזוהר נתגלה לאחר תקופת הראשונים, (שכן משמע מלשון הבית יוסף בסימן לא' שכתב: "ושמעתי שמקודם היו מניחים אותם בחול המועד כדברי הרא"ש ואח"כ מצאו שכתב רבי שמעון בר יוחי במאמר אחד שאסור להניחם בחול המועד ועל כן נמנעו מלהניחם בחול המועד וכן כתב מורי דודי הה"ר יצחק קארו ז"ל בתשובה") אין בכך "בל תטוש" אם ננהג כדבריו. ואע"פ שידעו בחו"ל על פסיקת הזוהר בכך, המשיכו במנהג הראשונים שלא להניח- למרות זאת הואיל וידעו שבא"י נוהגים ע"פ פסיקת הזוהר- לכן אין בכך "בל תטוש" אם ננהג כמנהג א"י שלא להניח. אך מדוע דווקא בהלכה זו נוהגים אשכנזים כמנהג א"י? | |||
אפשר לתרץ, ע"פ המובא ב'''סדר הדורות''' (הובאו דבריו במאמר מרדכי, לרב מרדכי אליהו, במבוא) שהרמ"א בסוף ימיו למד קבלה ואמר שאילו ידע קבלה קודם לכן- היה משנה הרבה מפסקיו. לכן הואיל והמקור העיקרי לשיטה שלא להניח מוזכר בזוהר- אפשר שכשראהו הרמ"א בסוף ימיו פסק כמותו. | |||
עוד אפשר לתרץ בדרך דרש. '''הרב אברהם יצחק הכהן קוק''' (חבש פאר, דרוש ב', בסופו) נוקט, שמעיקר הדין אין להניח תפילין בחוה"מ. אלא שיש מקומות שרווח המנהג כן להניח ע"פ הראשונים שפסקו כך. מדוע? משום שידוע שישנם נשמות מעמ"י שאין להם חלק לעוה"ב, אך חיי העוה"ב- יש להם (ע"פ הריקנטי). אותם נשמות יתוקנו להגיע לחיי העוה"ב ע"י הנחת תפילין בחוה"מ. שכמו שהותרה מלאכת דבר האבד בחוה"מ, כך "הותר" לאנשים מסוימים להניח תפילין בחוה"מ כדי שבזכות זו ייכנסו אותם נשמות אובדות- לחיי עוה"ב. אלא שנשמות מסוימות יכולות לתקן אותן בעוה"ז ואין אנו יודעים מי בדיוק אלו שיכולים לתקן אותם מבינינו. לכן הקב"ה סיבב כל מקום כמנהגו- את הנשמות המתאימות, אלו שראויים לתיקון- נזדמנו למקום שמניחים תפילין בחוה"מ, אלו שלא מתאימים לתיקון אותם נשמות- נשארים בעיקר הדין שלא להניח. | |||
ע"פ דברים אלו של הרב קוק, יוצא מדויק מאד המנהג כיום: מה שנוהגים האשכנזים דווקא בהלכה זו לא להניח תפילין בא"י כמנהג השו"ע, הוא משום שזה שאנחנו בא"י זה סימן לכך שאנו לא מאותם הנשמות היכולות לתקן את אלו שאין להם חלק לעוה"ב. | ע"פ דברים אלו של הרב קוק, יוצא מדויק מאד המנהג כיום: מה שנוהגים האשכנזים דווקא בהלכה זו לא להניח תפילין בא"י כמנהג השו"ע, הוא משום שזה שאנחנו בא"י זה סימן לכך שאנו לא מאותם הנשמות היכולות לתקן את אלו שאין להם חלק לעוה"ב. | ||
בענין עצם האותות- משמע באחרונים שמצינו שתי בחינות שונות באותות אלו: | |||
מבאר הרב רובין שם, שיש שני סוגי אותות- יש אות הקבוע בבשרנו לאחר מעשה חד פעמי, שהוא המילה ומאז האות תמיד עלינו. יש סוג נוסף של אות שמתחדש בכל תקופה זמנית מסוימת, כאות תפילין ושבת ויו"ט. מה שנצרך לשני עדים המעידים על האדם, שהוא עבד ה', היינו שיהיו משני סוגי האותות האלו- אות קבוע, שזה הברית ואות שמתחדש בכל זמן, כשבת ויו"ט ותפילין. לכן דווקא עדיף בשעה שמלים להשאיר את התפילין עלינו, שהרי התפילין מפארים בכך את המילה ע"י האות במעשינו לפי הזמנים, מטביעים את האות הקבוע בבשרנו. אך בשבת, שזה סוג האות שבמעשינו מעונה לעונה, אם נניח תפילין הרי זה זלזול באות השבת, שהיא "באותה משבצת", של אות התפילין, דהיינו בתפקיד העד על מעשינו מזמן לזמן. | ה'''אליה רבה''' (או"ח לא', א') מקשה, הרי מצינו ב'''ש"ך''' (יו"ד סוף סי' רסה' ס"ק כד'), שבזמן שיש בבית הכנסת ברית מילה, שלא לחלוץ התפילין קודם המילה שהמילה אות והתפילין אות ויש לחבר ביניהן. אך לפי השו"ע שם, שאסור להניח בשבתות וימים טובים שזה זלזול באות שלהם, הרי גם בשעת הברית, אם נניח הוי זלזול באות שלה? | ||
האם לפי דברי הסמ"ג האלו, ערל שמתו אחיו מחמת מילה שחסרה לו אות המילה, יצטרך להניח תפילין בשבת, שהרי זקוק לשני עדים ואין לו? | |||
ה'''פמ"ג''' (משב"ז סי' לא', אות א') מתרץ ע"פ דברי הסמ"ג והאבודרהם (שהובאו לעיל) שיש צורך בשני עדים שיעידו על האדן שהוא עבד ה'. ביום חול העדים הם המילה והתפילין ובשבת הם השבת והמילה. לכן ביום חול אין לחלוץ את התפילין עד לאחר המילה שהם אותות המשלימים זה את זה בימי החול. מקשה '''הרב רובין''' (נהרות איתן, ח"ו סי' א') שלפ"ז היה לשו"ע לנקוט שהנחת תפילין בשבתות וימים טובים הוי זלזול באות שלהם ובאות המילה, שהרי שני האותות האלו באים כאחד. | |||
מבאר '''הרב רובין''' שם, שיש שני סוגי אותות- יש אות הקבוע בבשרנו לאחר מעשה חד פעמי, שהוא המילה ומאז האות תמיד עלינו. יש סוג נוסף של אות שמתחדש בכל תקופה זמנית מסוימת, כאות תפילין ושבת ויו"ט. מה שנצרך לשני עדים המעידים על האדם, שהוא עבד ה', היינו שיהיו משני סוגי האותות האלו- אות קבוע, שזה הברית ואות שמתחדש בכל זמן, כשבת ויו"ט ותפילין. לכן דווקא עדיף בשעה שמלים להשאיר את התפילין עלינו, שהרי התפילין מפארים בכך את המילה ע"י האות במעשינו לפי הזמנים, מטביעים את האות הקבוע בבשרנו. אך בשבת, שזה סוג האות שבמעשינו מעונה לעונה, אם נניח תפילין הרי זה זלזול באות השבת, שהיא "באותה משבצת", של אות התפילין, דהיינו בתפקיד העד על מעשינו מזמן לזמן. | |||
האם לפי דברי הסמ"ג האלו, ערל שמתו אחיו מחמת מילה שחסרה לו אות המילה, יצטרך להניח תפילין בשבת, שהרי זקוק לשני עדים ואין לו? ה'''תרומת הדשן''' (שם) סבור, שטעם זה נאמר על דרך אגדה בלבד ואין לדייק ממנו להלכה במקרים מסוימים. מביא ראיה לכך, ממה שאמרו שתינוק נימול לשמונה משום שבעת ימי טומאה של האם וביום השמיני נטהרת, לכן נימול בשמיני שגם הוריו יהיו שמחים שמותרים זה לזה. אך האם נאמר שהדין ישתנה במקרה שאשה ילדה בזוב ומונה שבעה נקיים, הרי עד שתיטהר ודאי שייקח יותר זמן וברור שהדין לא זז ממקומו והתינוק אעפ"כ נימול לשמונה, משום שזה דברי הגדה בעלמא ואין לדייק מהם להלכה. | |||
אמנם, | אמנם, ה'''רמב"ם''' (תפילין ד', י') הביא שני פסוקים "מימים ימימה", "והיה לאות", שמהראשון מיעט לילות שאינם זמן תפילין ומהשני מיעט שבתות וימים טובים. שואלים האחרונים מדוע הביא הרמב"ם שני פסוקים ולא למד ממיעוט "מימים יממה"- למעטלילות ושבת ויו"ט? ה'''בחיר חיים''' שם מתרץ, שייתכן והרמב"ם רצה לחדש בערל שמתו אחיו מחמת מילה, שהואיל ואין בו שני אותות- עדים, יצטרך להניח בשבת ויו"ט תפילין. לכן הרמב"ם הביא את המיעוט "והיה לאות", לרמז לדין זה וכטעם הסמ"ג. א"כ לדעה זו ברמב"ם- חולק הרמב"ם על תרומת הדשן ומדוייק מדברי הסמ"ג להלכה ממש שערל שמתו אחיו מחמת מילה- יניח בשבת יו"ט כדי שיתקיימו בו שני עדים. |
עריכות